מייד אין איזראל

חלק ראשון של "הבטחות", סרטו של הישראלי-אמריקני בי.זי גולדברג, שודר בערוץ 2. הסרט, שמועמד השנה לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט התיעודי הטוב ביותר, נוצר עבור עניים זרות, מייצר אופטימיות זהירה, אולם נותר פושר ומבוהל. שחר מגן מבאר

אמש הוקרן בערוץ 2 חלקו הראשון של "הבטחות", סרטם של בי.זי. גולדברג, ג'סטין שפירו וקרלוס בולאדו (שלישיה שתכונה מעתה בי.זי.), שמועמד לפרס האוסקר בקטגורית הסרט התיעודי הטוב ביותר, בטקס הקרוב שייערך ב-24 במרץ. גם בלי פרס האקדמיה, הסרט הסתדר עד עתה מצוין: הוא זכה בפסטיבל הקולנוע ברוטרדם (חביב הקהל והסרט הטוב ביותר), במינכן (פרס חופש הביטוי), וגם בלוקרנו, בירושלים ובסן פרנסיסקו. כמו כן הוא נמכר כמעט לכל מקום, וזה נשמע פחות או יותר כמו הפרסומת ההיא לחגורות בטיחות: אנגליה, גרמניה, קנדה, סקנדינביה, הולנד (שם הוא זכה ליציאה קולנועית נרחבת), ארה"ב, אוסטרליה ועוד.

אז על מה כל הרעש? הסרט עוקב, החל מ-1997 עד 2000, אחר שבעה ילדים - כל אחד מייצג פלח אוכלוסיה מובחן ומקוטלג היטב. בחירה זו, שעומדת בלב הסרט, היא בעייתית בפני עצמה, ועליה הוא גם קם ונופל. חברי השביעיה נבחרו בקפידה ומתגלים כמופלאים במיוחד, אך בסופו של דבר נכנעים לצורך של בי.זי להיות בסדר עם כולם.

 

אז מיהם השבעה?

 

זוג תאומים חילוניים - ירקו ודניאל - הם הרוב הדומם הידוע, שלסבם ניצול השואה, באחת הסצנות היפות בסרט, לא נעים להודות בפניהם שאין אלוהים; מחמוד הוא תושב העיר העתיקה שבירושלים, מי שאמו אוסרת עליו לשתות קפה מחשש שיצמח לו שפם; שלמה לומד תורה כל היום בירושלים, ומתחרה עם ילד ערבי בגרפסים; סאנאבל היא פליטה פלסטינית טובת עיניים שאביה כלוא בישראל; פארג' מתגורר במחנה פליטים דהיישה, וסבתו שומרת כבר שנים רבות על מפתח ביתם ממנו גורשו; ומויש מתגורר בהתנחלות בית אל, ואחותו הקטנה שופכת מתיקות על המסך בכל פעם שהיא ממצמצת.

כבר זמן רב שאני מחכה לסרט שיממש את הפוטנציאל הטמון ב"גן של שמעון", ויחייה לרגע את מה שהצליח דוד פרלוב לעשות ב"ילדות מוגנת" מתוך היומנים האחרונים. בי.זי. (שם גדול מהחיים, תודו) שבחר אמנם בתבונה בשבעה ילדים מצוינים, מבין דבר או שניים בהתבגרות, ובכלל נראה איש נחמד מאוד, אבל לאט-לאט - אולי ככל שהילדים גדלים, אולי ככל שהבמאים השתעממו על שולחן העריכה - הסרט וגם הילדים מאבדים מחינם. הפער בין תחילתו של הסרט לסופו הוא בלתי נסלח כמעט, ומה שמתחיל כשיטוט פיוטי בתוך ילדות בעייתית בעיר בעייתית עוד יותר, הופך להיות סדנת I AM ידועה מראש. ובקיצור, אולי די עם מפגשים מתועדים בין יהודים לערבים?!

 

לא כמו בישראל

 

ובכל זאת, סרט הביכורים של גולדברג, שנעשה עבור עין שהסכסוך לא מזיז לה בגרוש, מכתיב צפייה מעניינת ומאתגרת יותר מסרטים אחרים שנעשו פה על מפגשים מסוג זה, ולכן כדאי גם כדאי להמשיך ולצפות בחלקו השני שישודר בשלישי הבא (בערוץ 2). בי.זי, שגדל על הקו ארה"ב-ישראל, חושף בהמשך הסרט את לבו של הסכסוך, ולמרות שנראה לו שהוא משדר אופטימיות, הוא בעצם מגלה את בסיסו הבלתי פתיר. הוא חושש מהתובנות שלו עצמו ובורר את מילותיו בקפידה, ודווקא הזהירות הזו, ההליכה המבוהלת על חבל שאולי אינו קיים, מביאה לנפילה נוספת, ולתחושת החמצה שאופפת את הסרט כולו.

ההכוונה הברורה לצופה הזר, שאינו בקיא ברזי הסכסוך, היא גם זו שהופכת, לטעמי, את הסרט לפושר כל כך. הפשטה יכולה ליצור דיוק או גיחוך, אך דווקא האחרון הוא הנפוץ מבין השניים: קחו את "קדוש" של עמוס גיתאי, שגם הוא נתן גבולות ברורים כדי שלגויים יהיה ברור, וזכה מעבר לים לחיבוק. פה, לעומת זאת, התקבל בקרירות (ובצדק). אם נתרחק נגיע גם עד "נמר, דרקון", שנראה שאי אפשר שלא לאהוב אותו, ובכל זאת זכה גם הוא לקריאות גנאי מצדם של בני העם הסיני, שהוקיעו את הזיוף שבו. מי שגר בכל-מקום-שהוא יודע מתי השכן משקר לו. לפחות זה.

בי.זי, להבדיל מהקודמים, אינו מומחה כמוהם, אך בכל זאת חוטא בחטא דומה. הוא עוסק באלימות, מדבר עליה ומתחבט בה, אך בסיכומו של דבר מסלק אותה ממנו. זו הופכת לעדינות שכל כך זקוקים לה פה, והיא ורק היא יכולה לנפק את האופטימיות להמונים שעולה מהסרט. מדובר בהישג אישי גדול - לבער אלימות מושרשת - אך הסרט הוא זה ששילם את המחיר. ומה איתנו, צרי-העין? לנו נשאר רק לקנא על שהצליח לו ככה, לנער מעליו את תופעת הלוואי הכי מדבקת של המזרח-התיכון.