בשבוע הבא נתכנס סביב שולחן הסדר, לספר ביציאת מצרים ולחגוג את חירותנו. גם אלה שממהרים לסעודה ודאי יספיקו לומר לזכר ימים עברו: "לשנה הבאה בירושלים". עבורי, כמי שחיה בירושלים גם בימי החול, הדבר הכי דומה ליציאה לחירות הוא הכביש המוביל החוצה מהעיר.
כאשר אנשים נפרדים מדי בוקר מילדיהם מבלי לדעת אם יתראו עמם שוב בערב; כאשר בכל בוקר רואים תושבי העיר פלסטינים שעונים עם ידיהם אל הקיר כחלק מבדיקה שגרתית; כאשר למרות הנוכחות העצומה של כוחות הביטחון, אין שום מקום בטוח; כאשר הרוב הציוני בעיר הולך ומתמעט; כאשר את פני העוברים והשבים מקבלות כרזות: "מעסיק רק יהודים? אנחנו נפרסם אותך!" - כאשר כך נראה היומיום קשה שלא לחוש שהחירות דילגה על בירת ישראל.
משה רבנו הוביל את עם ישראל במדבר במשך 40 שנה. כבר אז היינו עם קשה עורף וכפוי טובה, ובכל זאת, למרות התסכול, התעקש גדול נביאינו שלא לחטוא לאמת שלו, ולהמשיך בדרכו לקול מחאות הציבור. והציבור קיטר אבל הלך אחריו – ככה זה כשההנהגה מסמנת יעד ברור, ראוי ובעל תוקף מוסרי, וכאשר היא צועדת לעברו בבטחה.
לצערנו, ההנהגה במדינת ישראל אינה מסוגלת לשרטט נתיב שבו אפשר לצעוד, ושלמענו שווה להיאבק. אנחנו מצויים במאבק קיומי בלי להבין על מה בדיוק המאבק. חלק מחברי הממשלה טוענים שאנחנו שואפים להשיג הכרעה צבאית ולמוטט את הרשות הפלסטינית; אחרים חושבים דווקא שאנחנו מעוניינים בהפסקת אש, כדי לחזור למשא ומתן על השלום; יש כאלה המתעקשים שצריך להקים גדר הפרדה באופן חד-צדדי, בניגוד לאלה שדוגלים באזורי חיץ ובנוכחות כוח רב לאומי. אז אולי לפני שדורשים מאתנו להפגין חוסן ועוצמה, שמישהו ינסח מטרה מובנת וברורה כדי שנדע למען מה אנחנו מתים?
עם אינו יכול להפגין חוסן כאשר מנהיגיו משדרים לו שחייו הפקר. כאשר צופה אזרח בטלוויזיה ורואה את שרי ש"ס מאיצים בראש הממשלה לצאת למלחמה, והוא יודע שבאותו להט לפחות יגנו אותם שרים על זכותו של ציבור הבוחרים שלהם לפטור משירות צבאי – הוא אינו יכול להרגיש שחייו נתונים בידיים אמונות.
בעבר עוד הייתה מעט בושה לפוליטיקאים, אבל כיום לציניות אין גבולות. בימים טובים יותר לא היה עולה בדעתו של פוליטיקאי ממפלגה חרדית לעסוק בענייני ביטחון, מתוך כבוד לאלה שנושאים בנטל ומשלמים בחייהם. היום, ביום שבו נהרג קצין צה"ל, אשר על פי הקריטריונים של שר הפנים הוא אינו יהודי, מזהיר השר ישי מבלי למצמץ מפני מצב שבו ייחשבו מי שאינם יהודים ליהודים.
אם לא נזכור בכל רגע ורגע על מה אנחנו נאבקים, יכולת העמידה שלנו תלך ותישחק. רובה קרבין אחד יכול לעמוד מול עוצמה של צבא סדיר רק כאשר האוחז בו נאמן לחזונו. פעם ידענו לנצח בקרבות למרות נחיתות צבאית אובייקטיבית, ועשינו זאת בזכות חזון משותף שעליו לא היינו מוכנים לוותר. התנאים היו אמנם קשים בהרבה, אבל בדברים המהותיים היינו יותר בני חורין.
בסדר הפסח אנחנו אמורים לראות את עצמנו כאילו יצאנו אנחנו מעבדות לחירות. בשאר ימי השנה הגיע הזמן שננהג כמו עם שאחראי לגורלו, עם שיודע לאן הוא הולך ועל מה הוא מוכן להיאבק – כי זוהי המשמעות של עם בן חורין.