רוצים שאכניס קצת קוסקוס לשירים

ראיון עם שמעון אדף לרגל יציאת ספר שירים שני, "מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי"

במרכז השולחן היה מונח כתב יד, משמאל המחשב הנייד, פתוח מחובר לאינטרנט, ומהרמקולים של מערכת הקומפקט התנגן דיסק אנונימי. "ללהקה קוראים 'בלק' הרט פרוסשן' והיא מפיצה את המוסיקה שלה רק באינטרנט", הסביר שמעון אדף בידענות רבה, "יוצרים שרוצים לשמור על עצמאות אמנותית ולא להיכנע לתכתיבי המיסחור יכולים היום להפיק מוסיקה באיכות טובה באמצעים ביתיים, ולהפיץ אותה באמצעות האינטרנט לכל מקום".

 

- כעורך ספרי המקור בהוצאת כתר, אתה לא מודאג שבצורה כזאת עלולים לעקוף גם אותך?

 

"באתר האינטרנט הישראלי סטייג' (במה) כבר פורסמו 78 אלף יצירות ספרותיות של יותר משבעת אלפים כותבים. הסיפורים, השירים וקטעי הרומאנים מתפרסמים בלי צנזורה ועריכה, והמחבר יכול לקבל תגובות ישירות מקוראיו. אני נוהג להציץ ולקרוא, אך למען האמת, עוד לא נתקלתי במישהו שמתאים להוצאת כתר, כי ספרות דורשת איכות, סינון ועריכה. מגיעים אלינו בכל חודש כמאה כתבי יד חדשים, כך שיש ממה לבחור.

אדף ,29 לא נזקק לדרכים עוקפות כדי לפלס דרך לעצמו. בגיל 19 פירסם ב'מאזניים' וב'עתון 77', כתב והלחין תקליטור עם להקת הרוק שלו 'האצולה' (לשעבר 'אצולת הכאב'), והיה ממקימי כתב העת 'אב'. בן 25 הוציא את ספר שיריו הראשון 'המונולוג' של איקרוס' ונכנס היישר לתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים כספר חובה.

"מימד הזמן בתרבות הישראלית מעוות לגמרי", הוא אומר, "אני לא משתגע מזה שמכריחים ילדים ללמוד את השירים שלי. להיפך. אם היו שואלים אותי, הייתי אומר למשרד החינוך, חכו עוד עשרים שנה ותראו אם אני בכלל שווה משהו. אבל אצלנו ממהרים להפוך את כולם לקאנון. כך עשו בגיל צעיר ליאיר הורביץ וליונה וולך, שבעיני לא עמדו במיבחן הזמן, כי מיבחן הזמן הוא הרבה יותר ארוך. התרבות העברית שנוצרה כאן חפוזה מדי וממהרת להכניס יוצרים לקאנון, ללא הצדקה".

אחר כך כתב אדף ביקורת ספרות וקולנוע, היה מעורכי 'דו"ח אינטימי", תוכנית תרבות בערוץ השני, ולפני שנה התמנה במפתיע לתפקיד הנחשב של עורך ספרי המקור בכתר. כשהוא מתבקש להיזכר באיזה כישלון או אכזבה הוא חושב ארוכות, ובסוף אומר "שש או שבע פעמים נכשלתי במיבחן נהיגה. חוץ מזה, אני ביקורתי מאוד, ולא מרגיש שעד היום עשיתי משהו באמת חשוב".

***

 

- באיזו מידה עבודתך כעורך כתבי יד של אחרים משפיעה על הכתיבה שלך?

 

"מרוב עיסוק במילים של אחרים יש לי צורך להציב את המילים שלי, כדי לא להיסחף. דווקא בתקופות שהיה לי זמן פנוי ויכולתי לחלום ולבהות, לא כתבתי. עכשיו, כשאני עסוק מעל לראש, אני כותב יותר, מנתב את כל האנרגיה לרגע הבודד שנשאר לי".

השבוע רואה אור ספר שיריו השני 'מה שחשבתי צל הוא הגוף האמיתי' (כתר) ומצורף אליו תקליטור שבו אדף קורא שישה משיריו, מנגן בקלידים ומצטרף לחבריו הנגנים (קטע אודיו מצורף בלינק מצד ימין)

 

- אין ניגוד אינטרסים בין עבודה בהוצאת ספרים לפירסום ספר בה?

 

"כתב היד היה מוכן לפני שנה, וכשרפי וייכרט מ'קשב לשירה' שאל אם יש לי משהו להראות לו, נתתי לו לקרוא. אחר כך רצו את כתב היד גם ב'עם עובד' וב'ידיעות אחרונות'. כשבאתי להתיעץ עם 'כתר' מה לעשות, אמרו לי, 'בהחלטה היכן ייצא הספר יש אמירה, למה שלא תוציא אותו כאן'. מה שלא הייתי מחליט, ללשונות הטובות תמיד היה מה להגיד. אז שיגידו.

 

- מי הוא הצל בחייך?

 

"קודם כל, הצל הפרטי שלי, שאני מנסה לצמצמו ככל האפשר. אחר כך ישנם הצללים שמוטלים עלי, הציונות, התרבות המערבית, המזרחיות, הפוליטית. יש הרבה צללים של משוררים שהייתי רוצה להיפטר מהם. כמעט כל מי שכתב בעברית, בייחוד נתן זך ויונה וולך, שאני דוחה את האופציה השירית שלהם. צל מסתיר את האור, מונע צמיחה אחרת. אני חי בקונפליקט: חונכתי בבתי ספר ובאוניברסיטה בשיטה מערבית, אבל הורי הפיצו את תפיסת העולם המזרחית. המערב מתבונן בעצמו דרך ההיסטוריה, המזרח מתבונן דרך המסורת. בספר הראשון עסקתי הרבה בעבר שלי בבית ההורים בשדרות. בספר הזה אני מנסה להתמודד עם השאלה למה אני כל כך משועבד לדברים שאני שואף להשאיר מאחור, למה אני לא יכול להמציא את עצמי מחדש. כשסיימתי לכתוב התברר לי, שהצללים של העבר הם הגוף .האמיתי".

***

"לקח לי עשרים שנה לאהוב / את החור באמצע שום מקום הזה", כתב שמעון אדף בספרו הקודם על עיר הולדתו שדרות, וחש איך המבקרים, החוקרים ועסקני התרבות מחבקים את החריג מעיירת הפיתוח. בספר החדש הוא כותב "שדרות אינה קיימת. בבוקר / דבר אינו גואה, שירת ציפור עוד / משתהה כמו חורף בעצמות פגומות / מכה אנושה אינה פוצעת את הארץ / להגליד סביב הרים" (עמ' 29). "הרגשתי שמצפים ממני למשהו פולקלוריסטי, ואני לא רוצה להיות תואם ארז ביטון או דורית רביניאן. הרגשתי שרוצים שאכניס קצת קוסקוס וחריסה לשירים, ומה פתאום אני כותב על מיתולוגיה יוונית ולא על שדרות. זה מעורר בי התנגדות, כי פירוש הדבר שהדרך לקבלת לגיטימציה בתרבות הישראלית עוברת דרך הפולקלור, וכך יש לנו מוסיקה מזרחית שהיא המצאה, וטברנה ועינטוזים, וכל אלה בשבילי הם לא המזרח. בשבילי כל המזרח מתמצה במבט של אמא שלי".

 

- בשירים שלך אתה מציין חודשים, פעם בשמם העברי ופעם בלועזי. זה הד לקונפליקט שבו אתה חי?

 

"אני חי לפי שני לוחות שנה, ולכל חודש, עברי ולועזי, יש צבע, טעם וריח שונים. הימים הם אותם ימים, אבל כשאני קורא להם דצמבר אני חש כבדות ושמיכה וריח חמוץ, וכשאני אומר כסלו, יש בזה משהו מתרונן, שטוף אור".

 

- מה יכתוב הביוגרף שלך בעוד חמישים שנה על חלקו של הבית בעיצוב דמותך כמשורר?

 

"הספר הזה הוא ניסיון להשתחרר מהמלכודת של הקונספציה הפסיכואנליטית שביסוד הביוגרפיה. אני זוכר מגיל צעיר שמה שעניין אותי זה מה שלא קיים, מה שיכול או עלול היה להתקיים. הייתי מרותק לספרים, לסרטים ולתוכניות טלוויזיה, שהבסיס שלהם היה דמיוני, בעוד שהאחים שלי העדיפו סרטי קראטה. השפה מאוד עניינה אותי והיה לי חשוב לשלוט בה, גם כניסיון להיות שייך באמצעותה לישראל. הצירוף של דת ותנאי חיים קשים לא איפשר להורי לנצל את היכולות הטבעיות שלהם. היו בבית שני סוגי ספרים: ספרי קודש של אבי, ואנציקלופדיות שאמי נהגה לקנות מכל מיני סוכנים-נוסעים, החל באנציקלופדיה העברית וכתבי פרויד, וכלה באלבומי ניצחון צבאיים ולאומיים. אמא רצתה שהילדים שלה ישכילו, אבל נדמה לי שרק אני פתחתי אותם. אבי ראה בי את ילד החידונים שלו. הוא היה אוטודידקט בספרי הקודש והיה בוחן אותי מתוך תקווה שאגדל להיות רב. החידונים האלה היו התיקשורת העיקרית בינינו. זה לא היה בית של שיחות סביב השולחן או של הקראת סיפורים לפני השינה. הייתי ילד חולני, ושנה אחרי שנה ביליתי את החורפים בבית. החולניות בודדה אותי מחברת הילדים, ואיפשרה לי לשכב במיטה ולקרוא ספרים מהספרייה. היה לי טוב לבד, אהבתי לקרוא, לחלום, לכתוב, לדבר עם עצמי. לא היה לי צורך להתחבר, היו לי מספיק אחים ואחיות בבית כדי שתהיה לי חברה. ההורים ידעו שאני אחר, ונתנו לי ללכת בדרך שלי. לא דחפו אותי, אבל כשבאתי עם איזה רעיון, הם עודדו אותי ונתנו לי תחושה שאצליח".

***

 

- בגיל צעיר למדת בישיבה של ש"ס, עזבת והלכת למגמת פיסיקה ומתמטיקה בתיכון עיוני. האם המרד שלך השפיע גם על הכתיבה?

 

"הייתי משוכנע שאכן הצלחתי להכחיד את הרובד של הקודש מהכתיבה שלי, עד שפעם תירגמו שירים שלי לפסטיבל ברוטרדם, והמתרגם אמר שיש שורות שהוא לא מבין כמו 'רוח גדולה וחזק מפרק הרים', ואז קלטתי שבעצם כתבתי על אליהו, שאלוהים מתגלה לו במערה לאחר שרצח את נביאי הבעל. מסתבר שהשפה חזקה ממני, והיא לוקחת אותי למקומות שאני לא רוצה להיות בהם, כמו לצטט מהתנ"ך. ספרי הקודש של אבי הקסימו אותי והרגשתי את הכוח הקמאי של המילים שיוצא מהדף. לא היו בבית ספרי קריאה, וספרי העיון לא עוררו בי התרגשות כזאת".

 

- גדלת בבית דתי ועזבת את הדת.

 

"כן, יש לי עניין לא פתור עם הדת, למרות שאני חילוני לחלוטין. הרגש הראשוני שמעוררת בי הדת זו אפלוליות איומה. אני לא מסוגל להיכנס לבית כנסת, אפילו לא ב'שבת חתן' של האחים שלי. כשאבי מקדש על היין בליל שבת, אני לא מקשיב. הההתפכחות שלי מהדת נובעת משאלות של מוסר. מוות של ילד הוא בעיני הכחשה של היסוד האלוהי. העולם כפי שהוא נוהג הוא הכחשה של אלוהים. יש בי כעס כלפי הסמכות הזאת וגם התפעמות מהיצירה, ושני הכוחות האלה לא נותנים לי מנוח.

(מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות")