עשרת ספרי החירות שלי

לרגל החג בוחנת אריאנה מלמד את מושגי השיחרור והשינוי האישי דרך כמה ספרים מייצגים

ניתן להגיע אליה, בלי בודהא ובלי הכוונה מיוחדת: מטעמים אישיים לגמרי חיפשתי, וגם מצאתי, חירות בתוך הספרים שניקרו על דרכי. הרשימה ממש לא מייצגת משנה סדורה, אלא רק תהיות פרטיות על מהות הדבר החמקני הזה, שבלעדיו אנחנו הופכים לעבדים של אידאולוגיות, של שליטים, של בערותנו, של חמדנות ושל שנאות.

 

1. "תחנת האטום", הלדור לכסנס

 

בקיץ 1973 קראו לפמיניסטיות "שורפות חזיות". הייתי בת 15, לא הבנתי למה לשרוף, והמורה הדסה ברגר המליצה על הספר אז קראתי ונשביתי, ולראשונה הבנתי שאפשר לעוף עם רעיונות שחבויים בתוך רומן עלילתי, רק צריך לרצות לגלות אותם. לכסנס, היחיד מבין סופריה של איסלנד שזכה בפרס נובל, כתב סיפור מריר-משעשע על נערה כפרית, אוגלה שמה, שמגיעה אל העיר הגדולה רייקיאוויק ונשכרת לעבודה כמשרתת די חרופה בביתו של חבר פרלמנט. "אוגלה" זה ינשוף באיסלנדית, והגיבורה של לכסנס יודעת דבר חשוב יותר מכל מה שיידעו אי פעם גם השועל וגם הקיפוד במשל של ישעיהו ברלין: שביכולתה לבחור אם לחיות את חייה על פי תכתיבים וצווים מבחוץ, או להיענות לקול החמקני הזה, קולה-שלה, שמבהיר לה אט אט מה נכון באמת ומה לא ובעיקר מדוע. וכך, כשהיא מקבלת פתק מחבר הפרלמנט המתאהב בה ובו כתוב, "כל אשר תשאלי, לך יהיה", היא בוחרת בחירות. במקרה שלה, פירושו של דבר שתחזור לכפר, תגדל שם ילד שאינה יודעת מי אביו, אבל תוך כדי כך גם תלמד לנגן בעוגב כנסיה ובעיקר תלמד "להיות בן אדם". אני חושבת שעד סוף הספר היא למדה, ועד היום אני ממשיכה ללמוד ממנה.

 

2. "חיי אנוש", אנדרה מאלרו

 

ונניח שמצאנו כי חובתנו האנושית העליונה היא להאבק על חירותנו הפוליטית כדי שנוכל להיות בני אדם. כיצד עושים זאת? מהם הגבולות? היכן מתחיל הציווי, האיסור, החושך הכבד של מעשה הזוועה שניתן להצדיקו במניעת זוועות גדולות יותר, אבל גם ניתן בהחלט לחשוב אחרת? לסופר הצרפתי אנדרה מאלרו היו תשובות ברורות, לפחות בשנות השלושים המוקדמות. ב"חיי אנוש" (במקור קוראים לזה "המצב האנושי") הוא מתעד את קורותיה של קבוצת מהפכנים קטנה ומשוכנעת מאוד בימי התקוממות האיכרים בסין בסוף שנות העשרים. מכיוון שהיה עד לחלק מן הדברים וגם למרחץ הדמים, הוא בהחלט ידע על מה הוא מדבר, אבל ידע גם לנטוע ספק קיומי עז בקוראת צעירה, שכן כבר בתחילת הדברים מתוארת סצינה מדהימה של רצח פוליטי - מה שקוראים היום "חיסול ממוקד". היום אנחנו כבר לא עוסקים בהתחבטות שלפני ובחרטה שאחרי, ו"חיי אנוש" הופך משום כך לספר רלוונטי באורח מצמרר, באשר הוא אכן מקדש את רעיון החירות הפוליטית, אבל יודע להבחין היטב בין מי שטבל את ידיו בדם של הזולת ובין מי שלא, והכל לשם הגשמת הרעיון.

 

3. "האדם המורד/ המיתוס של סיזיפוס", אלבר קאמי

 

מכאן ועד לאלבר קאמי הדרך ממש קצרה. רוב הטקסטים שדנים באקזיסטנציאליזם, ושקראתי בעמל רב ומתוך תחושת אי אמון מתמדת, לא הפריעו לי להתאהב ב"האדם המורד/ המיתוס של סיזיפוס", ובמיוחד במסה קטנה אחת אודות דון ז'ואן ומדוע הוא צוחק. הוא צוחק מפני שהוא יודע שאינו נצחי. מי שאינו יודע זאת, לעולם לא יהיה אדם חופשי. מי שיודע ורוצה חירות – שימרוד. זו כל התורה, עד שמסתבכים בשאלת האחריות לחיינו והאחריות שלנו כלפי הזולת.

 

4. "הדבר", אלבר קאמי

 

חירות היא בחירה, אם כן: ומה קורה כאשר אדם נאלץ לבחור בין שתי רעות גדולות מאוד, ולעולם לא יצליח לנסוק מעבר לתיקון מקומי, קטון, במימדי אנוש זעירים, של מעוות גדול? קאמי ניסח את כל האפשרויות ב"הדבר". כשמגיפה מיתית עתיקה מגיחה מתוך הביוב אל האור המסמא בעיר מודרנית, כל אחד מבניה נאלץ לשלם מחיר עצום תמורת חירותו. בדיוק כמו בכיבוש הנאצי בצרפת, שהיה השראה לאלגוריה של קאמי. מה יעשה האדם ההגון לעת כזאת: יציל את עצמו ויפקיר את זולתו? יעשה סלקציה תבונית בין אלה שמגיע להם לחיות ובין אלה שלא? הפתרונות החלקיים, הכואבים, הצנועים של ד"ר ברנאר רייה, גיבורו של קאמי, הם ככל הנראה כל מה שאפשר לעשות ועדיין לשמור על גרעין של ידיעה פנימית כי לא השתעבדת למוסכמות, לאויב, לכובש ולעכברושים המציפים את העיר. יש תרגום חדש ומצוין של אילנה המרמן בהוצאת "עם עובד".

 

5. "הומו פאבר", מקס פריש

 

המודרנה אמורה היתה לשחרר את האדם מכבלי האי-רציונלי, להשליט בחייו סדר תבוני משובח, לייצר עבורו את הכלים שישחררו את מחשבתו משדים ורוחות רעות, כמו גם מן הצורך להפיק לעצמו סבון ונרות במו ידיו. "הומו פאבר" של מקס פריש, "האדם המייצר", הוא גיבור שנשבה בחלום המודרנה אבל נתקע בנחיתת אונס במדבר מקסיקו, וכל היידע ההנדסי שלו לא מסייע לו לראות כי בנוסף לכוח העילוי שכשל, פועלים על חייו כוחות שלעולם לא יוכל לשלוט בהם. הם מלווים אותו ומדריכים את צעדיו מבין הצללים, והם עתיקים וזועמים כאלים היוונים, חסרי פשר כטרגדיה, מוכי-צער כסיפור שאפשר להשליכו אל פח האשפה של המקריות, ואפשר גם ללמוד ממנו ש"חירות" היא, בין היתר, הכרה בחוסר היכולת לנהל את עולמך, וודאי את עולמו של הזולת, מתוך תבנית רעיונית נוקשה ואחת, מודרנית ככל שתהיה.

 

6. "מרגל מושלם", ג'ון לה-קארה

 

המשיכה אל ההרואי, הנשגב הרומנטי, האידיאל האבסולוטי, היא מאפיין הכרחי של חיי קריאה ילדותיים. מי שהולך לחפש חירות במקומות פחות צפויים עשוי להיתקל בהפתעות מאוד מעניינות - למשל בספר ממש לא קאנוני אם כי נפלא במיוחד של ג'ון לה-קארה, "מרגל מושלם". האם נהיה אי-פעם חופשיים מצלמם ודמותם של הורינו, בין חיים בין מתים, החקוק בזכרון שלנו? ואם כן, איך נקנית חירות כזאת ומהו מחירה המדויק? ואם נתכחש להם במקום להבין, האם לא נאבד שוב את חירות המחשבה שלנו, האם לא נבגוד, פעם אחר פעם, מתוך תחושת השיכרון שבעצם מעשה הבגידה? והאם חירות מתחילה ומסתיימת בנאמנות לרעיון אחד, לאדם אחד, לארץ אחת? כל התשובות המוצעות בספר מאוד לא נוחות, במיוחד למאגנוס פים, הגיבור של לה-קארה, שמשלם פעם אחר פעם את מחיר חירותו המזוייפת של אביו. עד הסוף - והסוף לא טוב.

 

7. "מעבר לאשם ולכפרה", ז'אן אמרי

 

לא מזמן תורגם לעברית "מעבר לאשם ולכפרה" של הפילוסוף ז'אן אמרי. קובץ צנוע בממדיו, וחלקו עדות אישית של אמרי על גבולות הרוח כשהגוף מעונה. הייסורים שאמרי עבר בחסות הגסטפו אינם מתקרבים כלל לייסוריו של ישו על הצלב, אבל לישו היה תפקיד מוכתב מראש, ואילו אמרי יכול היה לבחור, במבט מאוחר, להתבונן על החוויה הזאת מתוך מחיקה מוחלטת של מושג ה"הירואי" ומתוך שיבה למקורות חירותה של הרוח האנושית, זו שקיימת בעצם כל הזמן בתוך הגולגולת, למעט אצל מי שחובשים כובע פלדה עטור גולגולת ובשמו ובשם הרעיון שמאחוריו משעבדים אנשים אחרים. אמרי התאבד, שנים רבות אחרי העינויים שחווה. ואלבר קאמי הקדים לכתוב כי "הבעיה הפילוסופית היחידה האמיתית היא ההתאבדות" .

 

8. התנ"ך

 

אבל אולי קאמי טעה? אולי ההתאבדות אינה אלא תולדה של מחלת הדיכאון, כמו שיודעים רופאי-הנפש לספר לנו כמה עשורים אחרי המשפט היפה הזה? ובכן, בשם החירות לבדה, מותר לאדם ליטול את חייו-שלו? ומכוח מה מותר או אסור? ואולי, כדי לאפשר מינימום תבוני של חירות לעצמך ולזולת, יש לקוד קידה בפני האל המונותאיסטי הזקן, הגחמני, המרושע, היהיר, הרחום, הלוחם, רב החסד, ולקבל (במתינות) עולם של רעיונות נושנים מאוד, לא כולל הצורך לשבת בלב הקסבה בחברון? גם כאן אין תשובות טובות, אבל יש ספר שמעורר עוד ועוד שאלות בכל קריאה, בכל מקום שתפתחו (טוב, חוץ מהלכות המשכן - שעמום ארכיטקטוני משונה). תנ"ך. אם מהותה האמיתי של חירות היא הכרה בבדידות ההכרחית של האדם, אולי "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", הוא סוג של נחמה רגעית?

 

9. "שינוי", ואצלוויק ופיש

 

רגע אחד: מה קורה כאשר אדם מגיע להכרה שעליו לשנות באורח רדיקלי את חייו כדי להיחשב לבן-חורין בעיני עצמו? מהו "שינוי"? כיצד הוא מאיים עלינו ומגביל אותנו, ואיך הוא משחרר אותנו ומוביל אותנו למקומות מאוד לא צפויים? בראשית שנות השמונים, הספר "שינוי" של צמד הפסיכולוגים ואצלוויק ופיש, היה רב-מכר למשך שנה-שנתיים. ומה קרה לקוראיו? אחר כך שכחנו, התקבענו, לא השתנינו כל כך. קראתי אותו בשקיקה עם קבוצה קטנה של פרחי-משפטנים. היום כולם עורכי דין ידועי שם, ואני, שמישהו בחר בעבורי מסלול דומה, ממש לא. בדרך הקשה למדי לשינוי, הספר הזה היה שם, וסייע.

 

10. מה שחסר

 

עד כאן בעברית. די מרגיז לגלות שלמרות העניין הגובר של המערב בבודהיזם ולמרות עסקי הרוחניות הפורחים גם במו"לות שלנו, שטויות ניו-אייג'יות בנוסח פאולו קואלו הן רבי-מכר בעברית, ולעומת זאת אין על המדף שלנו אפילו טקסט רציני אחד, מעבר לרמת המבוא, שדן בעקרונות הבודהיזם, ובעיקר בדרך להשתחרר משנאה. לא כדי לשוב לכאן מתישהו בגלגול נאה יותר, אלא פשוט כדי למנוע, עד כמה שניתן בחייו של אדם אחד, סבל מן הזולת. אחרי סיבוב ארוך בדרכי החירות של המערב, אני מגלה באיחור שחירות אינה מוגבלת לביטוי אישי אינדיבידואלי, וכי האחריות למניעת סבל מוטלת עלי, כבת-אנוש, כלפי כל בני-אנוש באשר הם. אם אפשר לחיות כך יום יום, עדיין אינני יודעת. בינתיים אני ממשיכה לקרוא.