הדייט שלנו עם אלוהים

שיר האהבה המצוטט והמפורסם בעולם הוא "שיר השירים", ומכיוון שגם השנה יקראו אותו בפסח, נחלצת חיותה דויטש לפענח האם מדובר באהבה שבין בחור להוט לבחורה שלא בוער לה, או בין עם לחוץ לאלוהיו

"אני ישנה, ולבי ער" אומרת הרעיה ברגע המפעים ביותר של שיר השירים. "קול דודי דופק: פתחי לי אחותי, רעייתי, יונתי תמתי" – הוא עומד בפתח, אבל היא לא פותחת. אין טלנובלה שלא בנויה על הפספוס הזה, אין מערכת יחסים אנושית שהוא זר לה; הבחור מחליט להגיע, אבל היא בדיוק חפפה את הראש, וחוץ מזה היא לא מוצאת את נעלי הבית שלה. בפיהוק מנומנם ועצל היא אומרת את המשפט החד פעמי שהונצח בתנ"ך: "פשטתי את כותנתי, איככה אלבשנה, רחצתי את רגלי, איכה אטנפם".

לא פחות.

אפשר בקלות לנחש את משפט המחץ שתסריטאי ממוצע היה שם בפיו של הבחור מול טיעון כזה. "עזבי, לא צריך, יותר עדיף ככה, בלי הכותונת", הוא היה אומר לה לוּ היה גיבור בסדרה ישראלית מקומית. אבל אלוהים, בגרסתו הגאונית לסצינה, לא כותב לבחור שום משפטי מחץ. בספר הספרים שלו, הבחור שותק. במקום לדבר, הוא שולח את ידו מהחור, כמחווה של חוסר אונים, או כרצון נואש לגעת. חשמל בכפות ידיו. וזהו. עבד. הגברת נמסה, מזנקת מהמיטה, עם נעלי בית או בלעדיהן, "קמתי אני לפתוח לדודי וידי נטפו מור, אצבעותיי מור עובר על כפות המנעול". אלא מה – שניה אחת מאוחר מדי: "דודי חמק עבר" – האיש הלך, והרגע חלף לבלי שוב. נטייתם של חכמינו לראות אפילו ברגע הרומנטי-נוגה הזה ייצוג להחמצות גדולות של ההיסטוריה היהודית עשויה להיראות מופרכת וטרחנית, אבל האמנם ראויה גרסתם להידחות על הסף?

 

תיאורים פיזיים מאוד

 

הנה העובדות: חכמים מסוימים ביקשו לגנוז את השיר הזה, מסיבות מובנות. רבי עקיבא טען לעומתם, שמדובר בשיר הכי קדוש שהוא מכיר, וניצח. ההוכחה: שיר השירים, שיר האהבה המצוטט ביותר בעולם, ייקרא גם השנה בשבת של פסח בבתי הכנסת בפני נערים ונערות סמוקי-לחיים ובפני הוריהם. אז על מה מדבר השיר הזה ולמה קוראים אותו דווקא בפסח? זה האביב וריח הפריחה, או יציאת מצרים? ובאיזה מפגש מדובר כאן – בזה שבין המלך שלמה לאחת מאלף נשותיו, או בזה שבין אלוהי ישראל לעמו הנבחר?

יש מי שטוען שרובד מטאפורי מסוים קיים כבר בשיר עצמו – הדילוג המטורף על ההרים והגבעות, והרעיה בערוגות הבושם וכדומה. כל אלה הם, על פי חלק מהחוקרים, מנהגים השייכים לעולם העופר ואיילתו. כך גם חלק מתיאוריו המאוד פיזיים של המשורר, המתייחסים לאו-דווקא לגופה של נערה אלא לגופה של צביה – בטנך ערמת חיטים, סוגה בשושנים, אפך כמגדל הלבנון. נסו להחמיא כך לבחורה, ואל תופתעו מהתוצאות.

 

ולגבי מצבנו כיום

 

אם גם אתם, כמוני, קוראים בשיר השירים "אצבעותי מור עובר על כפות המנעול" ורואים את הירשל של עגנון מניח את ראשו על כפות המנעול ובוכה, ואיתו את כל שבורי הלב בעולם, כל המחמיצים והמוחמצים, יהיה לנו קל יותר להבין את חז"ל, שראו את זה בדיוק ככה. את הירשל הם לא יכלו לראות בשל סיבות כרונולוגיות ידועות, אבל היו להם האסוציאציות שלהם. הם הלכו להחמצה הכי כואבת מבחינתם – לאוסף הפספוסים שלנו ושל ריבונו של עולם, לזוגיות המורכבת והסבוכה הזו – לכל הפעמים שהוא חיפש אותנו והתעצלנו, לכל הפעמים שזעקנו אליו והוא שתק: "פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר. נפשי יצאה בדברו, בקשתיהו ולא מצאתיהו, קראתיו ולא ענני".

כדרכם, הם מתעכבים על כל מילה. מהי השינה הזו, המותירה את הלב ער, הם שואלים, ויש להם כמה רעיונות מעניינים: אני ישנה, אומרת כנסת ישראל, מן המצוות ה"דתיות", אבל לבי ער לחובות שבין האדם לחברו. אני ישנה מעבודת הקרבנות, אבל לבי ער לתפילה ולמעשים טובים. האין זו הגדרה מעניינת למצבו של היהודי הממוצע כיום? ומה חושב על כך אלוהים, על פי שיר השירים? אין בעיה, הוא אומר לרעייתו - שזה אנחנו - העיקר שתפתחי לי פתח קטן, אפילו כחודו של מחט, אני כבר אעשה את כל השאר. במילים אחרות, הם לומדים מכך שאפילו אלוהים לא יכול להיכנס לשום מקום, אם לא נותנים לו באמת.

כך שאם נרצה, אין פה שני סיפורים שמתחרים זה בזה, אלא שניים שיושבים זה על גב זה, ולא מוכרחים לבחור. ובקשר להחמצות, לפספוסים וללבבות שבורים, לא יודעת מה אתכם, אבל בעיניי, השנה, איך שלא נסתכל על זה – זה הסיפור.