המלחמה על הבית ועל הר הבית

לא שרדנו מיציאת מצרים ועד הלום רק כדי להיות סניף מוצלח יותר או פחות של אמריקה

בספרי ההיסטוריה של העתיד ייכתב כנראה כי המלחמה הגדולה והגורלית שפרצה כאן ב-30 בספטמבר 2000 לא התחילה אלא כמלחמה בין יהודים ומוסלמים על השליטה בהר הבית – לא רק בשל עלייתו של אריאל שרון אל ההר, שבעקבותיה הכריזו הפלסטינים על "אינתיפדת אל אקצה", אלא בעיקר בגלל אי הנכונות של היהודים לוותר על הר הבית עוד קודם, בוועידת קמפ דייויד.

פרשנויות עכשוויות של הוועידה ההיא אינן מייחסות חשיבות מרכזית לוויכוח המר בקשר להר, אלא מתמקדות באי נכונותם של הפלסטינים לוותר על הארץ כולה. אבל כשמחפשים את הנקודה שבה התנפצה תקוות קמפ דייויד, את הרגע שבו אפסו הסיכויים שהמאמץ האמריקני הכביר יניב הסכם שלום מזרח תיכוני - אפילו זמני – תמורת נסיגה ישראלית מ- 97% משטחי יש"ע, מגיעים לא רק אל מה שנקרא "חשיפת פרצופו האמיתי של ערפאת". מגיעים גם אל הסיפור המוזר, הכמעט-מדהים על חשיפת פרצופו האמיתי של אהוד ברק – ראש הממשלה הנאור, החילוני למראה, שבשום פנים ואופן לא הסכים לוותר על שליטה ישראלית באתר שבני העם היהודי הקריבו בו קורבנות בקר וצאן עד לפני קרוב לאלפיים שנה.

קשה להאמין, ועדים לוויכוח הגורלי מספרים שערפאת אכן לא האמין למשמע אוזניו, שאהוד ברק, שוויתר בקמפ דייויד על הכל בכל מכל, הפך פתאום לרב משה לוינגר כשהדיון הגיע להר שבמזרח ירושלים. "חרם א-שריף", אמר יאסר ערפאת, וברק תיקן: "הר הבית". לנו יש שם מסגד אל אקצה, טען ערפאת, וברק: לנו יש שני בתי מקדש. עכשיו אין לכם שם כלום, ניסה ערפאת לדבר בהיגיון, אבל ברק הבהיר לו: הריסות בית המקדש שלנו קבורות שם מתחת לאדמה. אתם יכולים לשלוט על המפלס העליון, אבל ישראל חייבת לשלוט על המפלס התת-קרקעי.

שום דבר לא עזר, ואי אפשר לייפות את זה: המלחמה שאותה אנחנו נלחמים עכשיו על כורחנו היא מלחמה על קיומנו הפיסי בארץ ישראל כיחידים וכמדינה. אבל אם נרצה ואם לא נרצה, המחלוקת הדתית שהפילה את קמפ דייויד מוכיחה שזו גם מלחמה על קיומנו הרוחני בעולם, כעם ישראל שיצא ממצרים והלך אל הארץ הזאת כדי להגשים בה ייעוד.

בחרפו את נפש הציבור הישראלי למען אחיזה יהודית במקום המפגש בין שמים לארץ ובין אלוקים לאדם, הוכיח ברק, אולי מבלי שהתכוון לכך באופן מודע, כי לא שרדנו מיציאת מצרים ועד הלום רק כדי להיות סתם עם שיושב בשפלת הים התיכון ומקיים בה סניף מוצלח יותר או מוצלח פחות של אמריקה. בתקופות של שגרה אפשר להעמיד פנים שכן, ולהתפלמס בהנאה על "דתיות" מול "חילוניות", בעד ונגד "חוק החמץ" וכמובן בעד ונגד "שליטה על עם זר". אבל בימים עקובים מדם כמו הימים האלה אין לנו ברירה אלא להשקיע את כל האנרגיות בהחלטה אם להיות או לא להיות, ומה להיות, ובשאלה אם העובדה שעברנו את פרעה פירושה שנעבור גם את זה, וכיצד.

רבים טוענים, היום, שמלחמת ששת הימים טרם הסתיימה. כעת מכריחה אותנו המלחמה על הבית, ועל הר הבית, להבין שגם יציאת מצרים עדיין בעיצומה: עדיין לא הגענו, והדרך ארוכה.