במסיבת העיתונאים שבה הוכרז כי ערפאת הוא אויב, הפטיר שרון משפטים ספורים על נתיב המו"מ לשלום. עיקרו, תקופת ביניים בין הפסקת אש לבין הסכם שיביא לכינונה של מדינה פלסטינית לצד ישראל. אין במתווה טיוטה לחלוקת השטח שבין הים לירדן, אין בו לוח זמנים, וכמובן שאין בו רמז לתוכניות הבינוי, הגידור והסלילה בתקופה שבין הפסקת האש לשלום הרחוק. נאמר רק כי תקופת הביניים תהיה "ארוכה מאוד" וכי נהיה מוכנים ל"וויתורים כואבים". אורך וכאב הם מושגים סובייקטיביים: תקופה ארוכה מאוד היא אינסוף בעיני מי שמייחל בקוצר רוח לקיצה, וכאב עז עשוי להיגרם גם על ידי עקירת ציפורן וגם על ידי קטיעת זרוע. מובן שהודעת שרון לא נועדה להפיס את דעתם של הפלסטינים אלא לנסות להשקיט ישראלים המוטרדים בשאלות על יום המחרת.
השאלות האלה אינן נשמעות הרבה, מפני שבסערת המלחמה נענה רוב הציבור לטענה כי קודם ננצח במלחמה ורק אח"כ נתווכח. זו טענה מפתה, ההולמת את הנטייה לדחוק את החשוב מפני הדחוף. דחוף למנוע את מותם של עוד ישראלים בפעולות טרור, אבל חשוב להביא את המלחמה לקיצה. אם לא יבוא קיצה, יהיה מספר המתים בשנים הבאות גדול בהרבה ממספר המתים עד כה.
דחיקת החשוב מפני הדחוף מציקה למיעוט ניכר, בעל זיכרון היסטורי מחודד, המתקשה להזדקף למשמע תרועה בהריע החצוצרות. הניסיון מלמד כי כל אימת שהערבים סופגים מכה אנושה, זחה דעתו של רוב הציבור והוא מניע את ממשלותיו לחרוג ממגבלות הכוח. תחילה דוגל הרוב בשימור פירות הניצחון לצורכי מו"מ מדיני ואח"כ הוא מתאהב במצב החדש ומשריש אותו. כך היה בסיני וכך ביו"ש ובעזה. אותו פלג ישראלי המכונה "שמאל" אינו שוכח את הלקח הזה ולכן אינו מתפתה לנוסחה "קודם ננצח ואחר כך נתווכח". הוא רוצה להתווכח עכשיו וגם להחליט עכשיו.
דחיית הוויכוח נתמכת גם בטענה שלא כדאי להודיע ליריב מה גבול ויתוריך. עליך לשמור את קלפיך קרוב לחזה. זה נכון, כאשר ערך הקלפים גבוה, אבל לקלפים שלנו אין כל ערך ולרמות אפשר רק כאשר היריב אינו יודע זאת. הצרה היא שאנחנו יודעים והפלסטינים יודעים כי כללי המשחק הפוכים: עיקר בעייתנו אינה התמורה שנקבל מן הפלסטינים על נסיגה מהשטחים שבהם אנו שולטים אלא האסון שאליו ניקלע אם לא נסתלק מהם במהירות האפשרית.
מנהיג פלסטיני חכם, סבלני ונטול אגו היה משכנע את בני עמו לנהוג כפסימיסט, גיבור ספרו של אמיל חביבי. האיש ההוא, מעין שוויק פלסטיני, היה מרכין את ראשו בפני משפיליו היהודים, בונה את בתיהם, עובד את שדותיהם, ובשעות מנוחתו מרבה את זרעו כחול אשר על שפת הים. המנהיג הפלסטיני הזה, שאישיותו רחוקה מאישיותו של ערפאת כרחוק מזרח ממערב, היה משדל את בני עמו להניח ליהודים להשתרר על כל שטחי ארץ ישראל, מפציר בהם לעודד את היהודים לבנות בתים נאים, קרוב ככל האפשר למחנות פליטים, ומלמד אותם להשים את עצמם כמי שכל רצונם להיות כפופים לאדוניהם. אם ייעתרו לו, כך היה אומר לבני עמו, תוך מחצית הדור הם יהיו הרוב בין הים לירדן ותוך דור תיכּוֹן בשטח הזה מדינה דו-לאומית.
למזלנו, ערפאת הוא עכשוויסט ובני עמו אינם חכמי זן סבלניים. הם ייאלצו אותנו להסתלק מהשטחים הכבושים, או שיניעו את המעצמות לאלץ אותנו לעשות זאת. כך יינצלו היהודים מאובדן מדינתם האתנית וכך ייקלעו הפלסטינים לתוך מדינת ליליפוט, במקום להיות רוב מכריע במדינה גדולה למדי. תודה לך, כבוד היו"ר.