נאום שרון, הגירסה המתוקנת

קפוא ורובוטי מול המצלמה, יוצא שרון למערכה נוספת בה, לבסוף, ינצח: הקראתו של טקסט רציף מתחילתו ועד סופו ללא גימגומים ניכרים. רענן שקד על נאומו לאומה של ראש הממשלה

פניותיו הקצרות של ראש הממשלה לאומה בעקבות הצטברות מסה קריטית של אירועי טרור אינן יכולות שלא לעורר, לפני הכל, גל קצר של חמלה על האיש, על כותבי נאומיו ועל האנשים הנדרשים לשדר את דבריו. קפוא ורובוטי מול המצלמה, יוצא שרון למערכה נוספת בה, לבסוף, ינצח: הקראתו של טקסט רציף מתחילתו ועד סופו ללא גימגומים ניכרים מדי. הטקסט מרצד על מכשיר הטלפרומפטר מולו ושרון מקמט את גביניו בניסיון לעקוב אחריו מבלי להתבלבל. משום כך אין לכם סיכוי לתפוס את מבטו; שרון הוא כולו, ולחלוטין, בתוך הטלפרומפטר. זה ניצב מילימטר אחד מגובה העיניים שלכם, אבל לא בגובה העיניים עצמו; אתם מרגישים בזה. אין לכם קשר עין ישיר עם האיש המקריא, והאיש המקריא לכוד במאמצו הניכר להקריא. הוא מדקלם.

הנאום עצמו לא סבוך. כותביו עשו לעצמם חיים קלים ולא ניסו לדלג מעל אף משוכת קלישאה מוכרת. ננצח, נכה, ננתץ, מלחמה על הבית, טרור ועוד טרור, ידנו מושטת לשלום, רק כך. הכותבים אינם מנסים לרכך את חוסר הבשורה הכרוני של שרון באמצעות שאר-רוח, ניסוחים עגולים, נחמות קטנות או פניות שיצטיירו, לפחות, ככאלו שהושקעה בהן מחשבה כלשהי – אידיאולוגית, עקרונית או אפילו ניסוחית. זוהי כתיבה גרועה, שטוחה, סתמית – כל מילה רעה שתבחרו תתאים כאן מלבד, אולי, עילגת. הנאום אינו עילג; הוא פשוט לא קיים. הוא גיבוב של קלישאות, ערימת קרשים.

ולבסוף – מעט חמלה על האנשים הנדרשים לשדר את הדברים, ובמקרה הנוכחי – מיקי וגדי. מזנקים כמתוכנן מהאולפן לתחילת נאומו של ראש הממשלה רק כדי לגלות שההכנות בלישכה טרם הושלמו, ולתפוס את שרון זועף על צוות הצילום, ברגע שאינו מחמיא לאף צד. ואז, כעבור שניות ספורות, ללא כל התראה, האיש מתחיל בנאומו והבמאי חותך את השניים לטובת ראש הממשלה מבלי להודיע. שרון באוויר, אומר את מה שאיננו אומר, ולבסוף משתתק ואינו מוסיף עוד מילה. ללא תודה, ערב טוב, חג שמח, חג עצוב, או איתות מינימלי אחר כי הגיע לסוף דבריו. כמה שניות של אוויר מת חולפות, שרון אינו אומר עוד דבר אלא מוסיף לבהות קדימה, כמו ממתין כי מהטלפרומפטר יצוצו במפתיע כמה קלישאות נוספות אותן יידרש לדקלם, ואז, לאחר נצח קטן, מסיקים הבמאי, מיקי וגדי כי הדברים הגיעו לסיומם. באיחור מסוים, ואגב ניסיון לכבוש חיוך מאולץ, השניים מתעשתים ונוטלים את השידור בחזרה לידיהם. אם כן, גדי, אלו הן כותרות נאומו של ראש הממשלה. מה היו הכותרות? אה, כן: טרור, ננצח, ננתץ, מלחמה על הבית, ידנו מושטת לשלום.

 

מה שהיינו צריכים לשמוע

 

כתיבת נאומי ראש הממשלה נראתה לי תמיד כאחד הג'ובים היותר אטרקטיביים בסביבה; זה מוכרח להיות קל בהתחשב בסטנדרט הכתיבה הנוכחי בלשכה. אין לי סיבה להתאפק. הנה, ברשותכם, גרסתי המקוצרת לנאום אותו היינו אמורים לקבל אמש ממר שרון: "אזרחי ישראל, חברים יקרים, כבוד יו"ר הרשות: הרשו לי להביע את תנחומיי הכנים והבלתי מספקים למשפחות הרוגיהם המיותרים של שני הצדדים בפרק הנוכחי של הסכסוך. כידוע לכם, טיפסתי לאיטי על במת ההיסטוריה כלוחם ואיש של קרבות, מדון ומלחמה. למרות כוונתי המוצהרת לרדת מבמת ההיסטוריה כאיש של שלום – ראו ראיוני המזהיר ברפת עם בן ורוזן – חוששני כי אין לי מושג במה מדובר, ובוודאי שאין לי הניסיון או האומץ לברר, כפי שהיה בשעתו ליצחק רבין ז"ל. ברשותכם, ארד מבמת ההיסטוריה כפי שעליתי עליה וללא שינוי ניכר באישיותי, כוונותיי או אורח מחשבתי. זה ייקח עוד זמן-מה – אני לא מהמתפטרים – ובזמן הזה, אני חושש כי יהיה עלי לבקש מכם להיסגר בבתיכם ובמקומות עבודתכם, להימנע כליל מביקורים במקומות ציבוריים ולשלח את ילדיכם האהובים לחו"ל כלשהו מיד ברגע בו יעמדו על דעתם ורגליהם, אם אמנם איכפת לכם מהם. כמות בלתי ידועה של קורבנות אזרחיים וצבאיים עוד תיתבע בטרם אסרב להסיק את המסקנות ולא להבין כי אין, ולא תהיה, כל דרך צבאית לעצור טרור של מתאבדים בודדים. בדרכנו המשותפת לשקיעה איטית בדימדומים הזויים וסמיכים של דם ואלימות תוכלו כולכם לחזור אחריי, כפי שאני עצמי אחזור אחר מילמולו הנצחי של הקולונל קורץ, בגילומו המבריק של מרלון ברנדו: האימה, האימה. אכן, חברים, אפוקליפסה עכשיו – זהו שמו של המבצע המתגלגל שלנו. ערב טוב לכם, ואני מחזיר את השידור – גם אותו – לבוראו".