שולחן ערוך

הספרות מציעה בעיקר מזון רוחני, אבל באלפי ספרים תוכלו למצוא תיאורי ארוחות ומתכונים, שמעידים בעיקר על דימיונם הפרוע של הכותבים. ישראל אהרוני ואריאנה מלמד בישלו לפי מיטב הקלאסיקה העולמית והמקומית והגיע למסקנות מפתיעות: טשרניחובסקי לא הבין בלביבות, יוסי בנאי מתבלבל בין קציצות תרד למנגולד ועוגיות המדליין של פרוסט מתחרות בקלות בעוגיות חנק. ויש גם מתכונים משופרים

התכנסנו בגלל האהבה. לספרים, לאוכל, למה שביניהם. מאז שהאדם כותב לעצמו רשימות - באבן ובחרס, בפפירוס ובנייר אורז, בעור או בכרומו, האדם גם מדווח לעצמו ולאחרים על מזונותיו האהובים. נכון שהספרות היא בעיקר מזון רוחני, אבל במאות, אם לא באלפי ספרים, תוכלו למצוא תיאורים, דיווחים ואזכורים של ארוחות וחומרים, תענוגות וזיכרונות, אהבות ושנאות, שכולם קשורים איכשהו במשתה או בסעודה, בפנטזיה או בצער, בהתאהבות פתאומית או בהבזק חריף, פתאומי, של ריחות, צבעים וטעמים מן העבר, מן הנוסטלגיה, מן הדמיון.

 

לא התיימרנו למצות ולהקיף. להפך. מלאכת הבחירה הייתה קשה, אך מענגת. עשרות ספרים נערמו על שולחן המטבח, הפשלנו שרוולים, חגרנו סינרים, חיברנו מחשבים ניידים - ובסוף צמצמנו לרשימה קצרה מאוד, קצרה מדיי לטעמנו - אבל גם טעימה מאוד.

 

גדלנו על 'לביבות' של טשרניחובסקי, אבל המורים שלנו לספרות הסתפקו בדימוי ואף פעם לא בישלו אותן. למדנו את 'אלוף בצלות ואלוף שום' של ביאליק, אבל לא הבנו בדיוק מה אוכלים שם. פנטזנו על 'משקה שוקולדה חמה' בעקבות אריך קסטנר ו'השביעייה הסודית', ואיכשהו, גם כילדים, היה ברור לנו שקיים הבדל מהותי בין זה לבין קקאו חם או שוקו משקית.

אבל מהו ההבדל הזה, ואיך יוצאים מן הדפים ומגיעים אל השולחן? הגיעה אפוא העת למתכון.