פחד מפני פאשיזם

בישראל של ימינו הכוחנות בזה לקפדנות מוסרית, והבריונות מלעיגה לאינטלקטואליות מחמירה. , קורבן האדם נתפס בה כהכרחי, כמשרת תכלית נצחית ומקודשת

פחד שמתחיל עם פ' רפויה הולך ומתעצם במדינת י'. לא היסטריה, פרנויה או ספקולציה היא מקור לפחד מפני הרעה הזו, אלא עובדות חברתיות המתועדות בעיתונות היומית ובשפה שווה לכל נפש.

הכותרות בפברואר האחרון: "מספר המובטלים הגבוה ביותר בתולדות המדינה"; "נשיאות הכנסת אישרה דיון בהצעת החוק לעידוד הגירת ערבים ובהצעת חוק עוקף בג"ץ כדי למנוע מאזרחים ערבים נגישות שווה לרכישת אדמות"; "שר הפנים אלי ישי הכין רשימת ערבים ישראלים שאזרחותם תישלל"; "מטוסי ריסוס השמידו ברעל שדות חיטה של בדווים"; "ועדת החוץ והביטחון הכינה הצעת חוק שתתיר החזקת בני ערובה, ללא משפט וללא הגבלת זמן"; "ראש הממשלה שרון מתנגד למינויו של רן גלינקא כמנכ"ל קבוע של רשות השידור. הוא מעוניין במועמד שיבטיח כי שידורי הטלוויזיה הישראלית יתנו במה לפטריוטיזם ולא לדעות האויב".

לדעות של כהנא הייתה עדנה בחודש פברואר. אם בעבר הצליח בג"ץ לפסול את משנתו כתועבה מוסרית, הרי שעם התגברות מגמת הפ' הרפויה קרוב היום שמשנת כהנא תפסול את עמדת בג"ץ כבוגדנית וחסרת פטריוטיות. השר בני אלון מחזיר בגאון לשיח הלגיטימי את תורת הטרנספר. לשר לביטחון פנים מיוחסת האמירה ש"יש לעשות לפלסטינים את שעשו העירקים לכורדים". השר ליברמן ממליץ על כיבוש מחדש של השטחים ודיכוי שיטתי ומחמיר של כל המתקוממים נגדנו. ואפי איתם, שזה עתה זכה ללגיטימציה מעודנת מחבורת "אמנת כנרת", הוא יידע איך לטפל בתאים הסרטניים בישראל פנימה (אזרחיה הערבים של המדינה) ולדכא בכוח כל חלום פלסטיני לחירות וריבונות ביהודה ושומרון.

הפ' הרפויה היא הרבה יותר מתורת שלטון – היא דרך חיים. היא כוחנות שבזה לקפדנות מוסרית, ובריונות שמלעיגה לאינטלקטואליות מחמירה. היא אנוכית, שבטית ומצ'ואיסטית. היא נתקפת בחילה מאידאלים הומניסטיים וכלל-אנושיים של אחווה, שלום, נדיבות יושר והגינות. האויבים הם א-פריורי בלתי ראויים לאמון, ולכן אין להעניק להם זכויות אדם; הנמקות הגיוניות וראיות היסטוריות הן ביטוי לרפיסות הרוח ואובדן האמונה. הפ' הרפויה זוללת דמים וכורה קברים, אך כמו בתורות הדתיות המקבילות לה, קורבן האדם נתפס בה כהכרחי, כמשרת תכלית נצחית ומקודשת, ומחשל עוד יותר את רוח האומה.

הפ' הרפויה דואגת לטפל לא רק בתקשורת, אלא גם בחינוך ובאקדמיה. רבות כבר נכתב על פסילת ספרי היסטוריה ועל הפגיעה במעמד המוסדות להשכלה גבוהה. פחות ידוע לציבור על כך שהיחידה "לדמוקרטיה ודו-קיום" במשרד החינוך כבר מזמן איננה עמנו. אפילו מטה קרמניצר-שנהר – שנועד לקדם אזרחות דמוקרטית עם יהדות הומניסטית – גם הוא איבד כל מנהיגות מקצועית ואוטונומיה פדגוגית. מאז ינואר השנה הוא מונהגת ישירות על ידי אנשי המזכירות הפדגוגית, שדמוקרטיה ויהדות הומניסטית אינן בדיוק לחם חוקם ותחום התמחותם.

"עם כובש", נהגו לומר פעם, "אינו יכול להיות עם חופשי". השפלת האליטות הישנות היא תכסיס בדוק לשחרור אנרגיות פופוליסטיות ולחיסול עכבות תרבותיות. דיכוי ב"כל הכוח ובכל מחיר שיידרש", כדי להבטיח את אדנותנו בשטחים, סופו "שיביא את הקץ על עידן הדמוקרטיה בישראל". ישעיהו ליבוביץ' וחנוך לוין חזו זאת. אנו חווים זאת. פחד מפני פ' רפויה אוחז בנו. פאשיזם.

 

ד"ר נמרוד אלוני, מרצה לפילוסופיה של החינוך, סמינר הקיבוצים