ואן הלן פוגשים ברמונס, אבבא פוגשים בסלייר, סיג-סיג ספוטניק פוגשים ב-AC/DC, אלטון ג'ון על דת' מטאל, גלן בנטון על אקסטזי, המנוני אצטדיונים פסיכוטיים, כל הדברים האלה ואף אחד מהם - במילים אלו בחר ה-NME לתאר את האיש והתופעה אנדרו וו.קיי (Andrew W.K) – שהופך במהרה לאייקון הרוק התרבותי הצעיר הכי מדובר באמריקה.
אנדי וורהול לא היה האמן הראשון שהגדיר את הכוכבות כעשיית אמנות בפני עצמה, אבל היה המייצג הגדול ביותר של התפיסה הגורסת כי להיות אמן משמעו להיות כוכב. אמני הפופ עסקו באובססיביות בתדמית עוד לפניו (מאלביס דרך הביטלס וכלה בדילן), אבל וורהול, כיאה לעיסוקו, אימץ את החיבור תוך מודעות עצמית גבוהה. ואמני פופ רבים הלכו בעקבותיו, החל בדיוויד בואי, דרך אליס קופר וכלה בקיס ושאר המתחפשים של עולם הפופ לדורותיו.
בריטואל החוזר על עצמו אחת לכמה שנים מופיעים אמנים צעירים שמנהלים את הקריירה שלהם תוך שימת לב קפדנית לבגדים, איפור, תחפושות ואסתטיקה תיאטרלית ומצליחים לקחת את כל הקופה. לפני חמש שנים היה זה מרלין מנסון, עכשיו זה קורה לאנדרו וו.קיי. הנוסחה ידועה: האמן יוצר פנים ברורות של מוכה גורל, בונה צליל מתאים שיתמוך בו, כותב שירים על שעמום, כפיה תרבותית, משברים נפשיים ורצון לחגוג עד כלות הנשימה, לצד מארג דימויים המקשר בין אלימות, מוות, סמים ומין, הופך הכל לסוג של עולם דמיוני אלטרנטיבי, שהמתבגרים פשוט חייבים שיהיה להם.
אנדרו וו.קיי הוא רק בן 23. הוא נולד בלוס-אנג'לס, גדל בדטריוט ועבר בגיל 18 לניו-יורק. בנעוריו למד פסנתר קלאסי והיה חבר בשלל להקות פאנק. כיום הוא חתום בחברת "דף ג'אם" המיתולוגית, בה הוציא את אלבומו "I Get Wet", לאחר שהקליט שני אלבומי אי.פי ("Girls Own Juice" ו"Party Till You Puke") שעוררו את תשומת ליבם של ציידי הכשרונות.
"הייתי מאוד זועם ברוב שנות נעוריי", אומר אנדרו בניסיון לתרץ את שירי אלבומו, שמסתמן כפסקול המושלם לריקוד הפוגו של בני 13. זהו אופוס של נוסחה אחת, עליה נכתבים שירים עם גיטרות רועשות א-לה ג'ואן ג'ט, פסנתרים רועמים א-לה ליטל ריצ'ארד, ובגוון אחד, תחת כותרים כמו "זה הזמן למסיבה", "פארטי הארד", "מוכן למות" ו"חגוג עד שתקיא". ולא פחות חשוב - האלבום מקבל ציונים מעולים בביקורות של מגזיני המוזיקה הבינלאומיים, ונמצא דרך קבע ברשימת המומלצים החודשית.
אמינם, אל תדאג
אנדרו וו.קיי קידם את האלבום בעטיפה שערורייתית המתעדת דם נוזל מאפו עם רמזים ברורים לשימוש כבד בקוקאין. כחלק מהמשחק עם המדיה והקהל, הוא ממהר להכחיש על כל קשר. "ניסיתי להכות את עצמי על-מנת שיירד דם, אבל זה לא עזר", הודה. "אז השתמשתי בדם חזירים". מצד שני, בכתבה נרחבת לאחד המגזינים האמריקניים, הוא פירט את המדריך האקסקלוסיבי שלו לחיים, במסגרתו הוא ממליץ "לקחת כמה שיותר סמים ומסוגים שונים". ללא ספק, איש מלא סתירות.
קולו מזכיר דברים רבים, אבל בעיקר משהו שנע על קו התפר שבין איגי פופ לבילי איידול. "אני לא זמר טוב מאוד", הוא מודה, "אבל אני מנסה לשיר חזק ככל שאני יכול". האיש האחרון שפילס את דרכו באופן דומה היה בובי גילספי מ"פריימל סקרים", ותראו לאן הוא הגיע.
הזעם והוולגריות מייסודו של אנדרו וו.קיי מזכירים את אואזיס ואמינם. ה-NME אפילו הדגיש שהוא טוב יותר מסקס עם שני האחרונים. ב"קיו" כינו אותו "בילי איידול של הנו-מטאל, אבל בדרך טובה", ו"בספין" הוכתרה המוזיקה שלו כ"הצליל של להיות בחיים, המוזיקה שלו היא פלישה פתוחה לכל אדם ברחבי היקום". לי באופן אישי הוא לא הזיז, ולטעמי הוא לא ניחן בקמצוץ מהכשרון האדיר של אמינם, אבל אנדרו וו.קיי הוא מעורר הסנסציות והפולמוסים הגדול ביותר מאז נחיתתו המושלמת של הראפר הלבן על כדור הארץ. ומאחר שהעולם זקוק מאז היווסדו לנביאי אמת ושקר, אנדרו וו.קיי ישלוט בו במהרה. ראו הוזהרתם.