משקל כבד נגד משקל נוצה

נגני ה-MP3 מקבלים תפנית: כדי להכיל יותר שירים - יותר ויותר מכשירים מבוססים על דיסק קשיח. המחיר: כרס מתקדמת, משקל גבוה ומחיר מוגזם. במקביל, מתאמצים הנגנים הוותיקים להציע משקל אפסי, יותר זיכרון ועמידות בטלטולים. מאחור כבר מתקדמות האלטרנטיבות: מיני דיסקים חכמים ודיסקטים גדולי נפח

אחרי שסיימנו להתלהב ממהפכת ה-MP3 והורדנו מהאינטרנט כל שיר שעלה על דעתנו, הגיע הזמן לשאול מה הלאה?

נגני ה-MP3 הראשונים היו בגדר רעיון מלהיב, אך עם ביצועים בעייתיים: נפח זיכרון קטן ותגית מחיר גדולה. המגמה שהיצרניות חותרות אליה כיום השתנתה: מעבר לנפחי זיכרון דמיוניים כמעט, במכשיר קטן ובמחיר סביר יחסית.

על אוזנו של הצרכן מתחרים כיום שני סוגי נגנים: נגנים מבוססי דיסק קשיח, מול נגנים המבוססים על כרטיס זיכרון. לכל אחד מסוגי הנגנים יתרונות וחסרונות, ושניהם נמצאים במירוץ של שכלול מתמיד.

בעורפם נושבות כבר אופציות אחרות להשמעת קבצי מוזיקה בדור הדיגיטלי החדש: מכשירי מיני-דיסק, שיודעים להוריד קבצים מהמחשב, ונגנים המבוססים על הדיסקטים הזולים ורבי הנפח של דטה-פליי.

נגני ה-MP3 הראשונים הציעו נפח זיכרון של 32 ואחר כך 64 מ"ב. זה הספיק לחצי שעה-שעה של מוזיקה באיכות סבירה. לא רע, אבל זה קצת מעייף לחבר בכל פעם את הנגן למחשב, כדי לשנות את המבחר המצומצם של 10 שירים בלבד בכרטיס הזיכרון. נכון, מחיריהם של כרטיסי הזיכרון יורדים, אבל לאט מדי.

הסטנדרט היום לנגן מבוסס זיכרון-הבזק הוא 128 מ"ב - יש גם יותר - ולרוב יש אפשרות הרחבה. אבל רוב היצרניות הבינו שזה לא מספיק, ומנסות עכשיו ללכת בכיוונים חדשים.

 

דיסק קשיח: מוזיקה במשקל כבד

 

סוניק-בלו, יצרנית הריו - נגן ה-MP3 הראשון - הוציאה לשוק את הריו-ריוט: נגן מבוסס דיסק קשיח בנפח של 20 ג'יגה (כ-5,000 שירים, או כל אוסף הדיסקים של חובב מוזיקה ממוצע). חברת ארקוס הצרפתית מציעה את סדרת הג'וקבוקס שלה בנפח של 6-20 ג'יגה, וקריאייטיב עומדת להוציא את הנומד 3 - גם הוא בנפח 20 ג'יגה. חברות נוספות כבר עובדות על פיתוח נגנים דומים.

הרעיון להסתובב עם כל אוסף המוזיקה שלכם במכשיר קטן אחד הוא מפתה. האם הנגנים מבוססי זיכרון ההבזק עומדים להפוך לזן נכחד? לא ממש. מתברר, שנגנים מבוססי דיסק קשיח הם רעיון טוב, אבל יקר ובעייתי. אם הניידות היא בראש מעייניכם, זה לא הפתרון האידיאלי שאתם מחפשים.

את הבעיות של הנגנים מבוססי הדיסק הקשיח ממחיש האיי-פוד מבית אפל. אף שלא התעסקה עד לאחרונה באלקטרוניקה בידורית, אפל הצליחה, למרבה ההפתעה, להפתיע ולהציב בזירה את הנגן המשוכלל מכולם. אבל הנגן עם סמל התפוח מציב בפני המתחרים מראה, שחושפת את כל חסרונותיהם: הם כבדים ואיטיים מדי.

האיי-פוד שוקל כ-180 גרם. הוא רזה וקטן יחסית, מה שמאפשר לשאת אותו בכיס. לשם השוואה, הריו-ריוט (שעוד נחשב קטן יחסית, לעומת המתחרים) שוקל כמעט 300 גרם, וגדול מהאיי-פוד משמעותית. וכדי להבהיר את סוגיית עודף המשקל סופית: הריו 800, נגן מבוסס זיכרון-הבזק מהדור האחרון, שוקל כ-70 גרם בלבד.

אבל אפילו האיי-פוד המעוצב לתפארת, העושה שימוש בדיסק קשיח מוקטן במיוחד, עדיין סובל מכרס קטנה. אגב, תמורת הדיסק הקשיח הקטן הזה משלמים ביוקר: כ-400 דולר עבור 5 ג'יגה - מחיר זהה לזה של הריו-ריוט, שמציע נפח זיכרון גדול פי ארבע.

השימוש בדיסק קשיח הופך גם את הנגנים לפגיעים יותר לטלטולים ולתקלות. אמנם כולם מגיעים עם מנגנון אנטי-שוק - רכיב זיכרון-הבזק, שמאחסן חלק מהמוזיקה ומונע קפיצות במקרה של טלטולים - אבל נפילה הגונה עדיין עלולה להשאיר אתכם עם מכשיר שיכול לשמש רק משקולת נייר.

גם המחיר הוא סוגיה שעדיין לא נפתרה - הנגנים החדשים המבוססים על דיסק קשיח עולים בין 300 ל-400 דולר. לעומת זאת, נגני MP3 בעלי זיכרון של 128 מ"ב אפשר למצוא היום (בחו"ל, לא בארצנו היקרה) באזור ה-200 דולר.

הבעיה האחרונה של שני סוגי הנגנים היא מחלת ילדות, שתיפתר מן הסתם בקרוב: צינור ההעברה של המוזיקה מהמחשב לנגן. נגני הדור האחרון משתמשים בחיבור USB למחשב, שמאפשר העברת מידע בקצב של 1.2 מ"ב לשנייה. כשהנגן שלכם מכיל 10 שירים, פירוש הדבר סיום תהליך ההעברה תוך דקה-שתיים.

אבל מה קורה כשהוא מכיל 5,000 שירים? רוב הנגנים מבוססי הדיסק הקשיח משתמשים ב-USB1, מה שמבטיח ישיבה של שעות מול המחשב, עד שתסיימו להעביר את אוסף הדיסקים.

האיי-פוד, לעומתם, משתמש בחיבור פיירווייר, שהפך לסטנדרט במחשבים של אפל - ומציע מהירות של 400 מ"ב לשנייה (!). מבחן השוואתי בין האיי-פוד (המכיל 5 ג'יגה, או 10 ג'יגה בדגם המשודרג) לבין נומד ג'וקבוקס של חברת קריאייטיב (המכיל 6 ג'יגה), מדגים היטב את ההבדל. העברת 100 שירים לנגן לקחה לנומד כמעט 25 דקות. לאיי-פוד זה לקח שתי דקות בלבד.

הפתרון שבדרך הוא תקן החיבור החדש USB2, שיציע קצב דומה לזה של הפיירווייר - כ-480 מ"ב לשנייה. סביר להניח, שתוך שנה-שנתיים הוא יהפוך לסטנדרט.

השימוש בדיסק קשיח מאפשר לנגנים להציע ערך מוסף, שמזכיר קצת את המחשב האישי שנח על שולחן העבודה. גירסה חדשה של האיי-פוד מציעה גם ספר כתובות בנוסח מחשבי כף-היד, ארקוס מציעה נגן שיודע להקליט מכל מקור כמעט ולהמיר את המוזיקה מיידית ל-MP3, ונגן נוסף, בעל מסך צבע, שמסוגל לשמש גם להקרנת תמונות וסרטים. יהיה מעניין.

 

כרטיסי זיכרון: צלילים בכל מצב

 

האם מכל זה עולה, כי הנגנים מבוססי זיכרון-ההבזק עומדים לפנות את הבמה לאחיהם השמנים? ממש לא. הנגנים הללו מגדילים את נפח הזיכרון, מכווצים את הבטן פנימה, ומציעים ניידות וקלילות, ברמות שמעוררות חשש לאיבוד המכשיר היקר.

אחד הנגנים המרשימים בקטגוריה הזו הוא הבנטם 350, נגן בגודל של כרטיס אשראי, עם 128 מ"ב זיכרון, שעולה כ-200 דולר. ניתן למצוא אותו רק באתר הרשמי של החברה.

הנגנים הזעירים מתאימים למי שאוהבים לצאת לצעדות, או למי שרוצים לעסוק בכל צורת פעילות ספורטיבית ובה בעת להקשיב למוזיקה. העובדה שהמוזיקה לא תיקטע, גם בקפיצות מזעזעות במיוחד, הופכת אותם לאידיאליים לאצנים למיניהם. זה יתרון שאחיהם הגדולים, הנגנים המבוססים על דיסק קשיח, פשוט לא יכולים לספק.

ה-MPIO-DMK של דיגיטל גלובל נטוורק מציע 128 מ"ב באריזה זעירה הניתנת ללבישה. תמורת האריזה הזעירה הזו משלמים מחיר מסויים: אין אפשרות לשרבב למכשיר כרטיסי הרחבת זיכרון (כמו שיש לבנטם). מצד שני, מי שיוצא לג'וגינג עם המכשיר הזה יסתפק, מן הסתם, בשעתיים של מוזיקה.

בנטם מתכננת גם להוציא לקראת סוף השנה נגן בעל 256 מ"ב וצג צבעוני, שיאפשר הקרנת תמונות וסרטונים קצרים. העוקץ: המחיר, כ-300 דולר, קרוב מדי למתחרים, שסופרים את תכולת הזיכרון שלהם בג'יגות. המסקנה היא, שכרטיסי הזיכרון אמנם הופכים לזולים ולבעלי נפח גדול יותר - אבל כנראה שזה לא קורה מספיק מהר.

 

הדרך השלישית: דטה-פליי ו-NETMD

 

מספר יצרנים מנסים למצוא אמצעי אחסון חליפיים - לא כרטיסי זיכרון-הבזק יקרים, ולא דיסקים קשיחים מגושמים - שיציעו ניידות, נפח גדול ומחיר סביר. שאפתני מעט, אבל זו בהחלט מטרה ראויה.

חברת איי-אומגה הציעה את ההיפ-זיפ, נגן מבוסס על דיסקטים קטנים בשם קליק בנפח 40 מ"ב. הדיסקטים היו אמנם זולים, ונגנים שהתבססו עליהם נמכרו יפה, אבל הנפח היה קטן מדי. המחיר מרקיע השחקים - כ-10 דולר לדיסקט - לא איפשר למשתמש ליצור ספריית מוזיקה גדולה מבלי להסתבך עם מנהל הבנק שלו.

חברת דטה-פליי לוקחת את הרעיון צעד אחד קדימה: היא מציעה במחיר דומה דיסקטים של 250 ו-500 מ"ב. כאן מדובר כבר בנפח נאה ובהוצאה סבירה. עם זאת, לדיסקים יש חיסרון אחד משמעותי: ניתן לכתוב עליהם פעם אחת בלבד, כלומר מה שהקלטתם נשאר ואי אפשר להתחרט ולהקליט משהו אחר. נגנים המבוססים על הטכנולוגיה (בין היתר של סמסונג) ייצאו לשוק לקראת סוף השנה הנוכחית (אם הכל יתנהל כשורה - דטה-פליי כבר דחתה מספר פעמים את תחילת השיווק של הדיסקטים שלה). השאלה היא, כמובן, כמה תצטרכו לבזבז על נגן ודיסקטים ביחד, כדי להציב תחרות לאיי-פוד ודומיו.

פתרון אפשרי נוסף בא מכיוון המיני-דיסק, שמסרב להיעלם. הנגן שייצרה סוני הוא קטן, איכותי ומשתמש בתקליטורים זעירים וזולים יחסית בעלי נפח גדול. הבעיה היא, שעד כה גם מיני דיסקים עם חיבור למחשב הציעו אפשרות הקלטה בזמן אמת בלבד. רוצים להעביר את אוסף השירים שהורדתם למיני דיסק? אם אגרתם 10 שעות של מוזיקה, תיאלצו להעביר אותה במשך 10 שעות, שבהן המחשב שלכם יתקשה לתפקד במשימות נוספות.

זה לקח לסוני זמן, אבל בסופו של דבר הבינו בחברה שאין ברירה, ותמיכה בהעברת קבצים מהמחשב היא חיונית להישרדות. לסוני אמנם יש חברת הקלטה והיא בין הלוחמות הגדולות בנאפסטר ודומותיה, אבל מיני דיסקים צריך עדיין למכור. התוצאה: NETMD, טכנולוגיית העברת קבצים מהמחשב למיני-דיסק.

NETMD מציעה העברת מוזיקה במהירות דומה לזו של נגני MP3 רגילים. מדובר בפתרון לא רע, אם מתחשבים בנפח התקליטורים (עד 360 דקות בהקלטת מונו על תקליטור אחד) ובמחירם. אבל לטכנולוגיה לא חסרות מחלות ילדות. ביקורות ברשת מקטרות על הצורך להמיר קבצים מפורמט MP3 ל-ACRAT פורמט המיני דיסק של סוני - ועל מגבלות שמירת זכויות היוצרים המסרבלות העברת קבצים.

ובכל זאת, מדובר בתחרות מרשימה לנגני ה-MP3. המיני דיסק מספק ניידות ואיכות מוכחים, ובניגוד לדיסקטים של דטה-פליי לא מהווה הימור.

השנה הקרובה תתאפיין כנראה בנגנים בעלי נפח ענק. האם אנחנו באמת צריכים את זה? האם הם שווים את המחיר הגבוה? לא ברור. הנגנים הדיגיטליים מנסים לגדול ולהוסיף נפח, ונותר רק להמתין ולראות איזו שיטה תשלב ניידות, יעילות, והמון המון מוזיקה על מכשיר קטן אחד.