תחתית החבית

סיפור נסיקתו של אפי איתם מתוך תהום הנשייה של אלימות ספק-פלילית, אל ראשות מפלגה ואל שולי כס ראש הממשלה, כמוהו כמערך שיעור בסמינר על עלייתו של פאשיזם לשלטון

דומה כי אין כמו אפי איתם אדם המגלם בכל מאודו את כל המגוחך, הנלעג והמכוער שיכול לצמוח מתוך היהדות כשהיא מסולפת כדבעי. גם גבהות לב, גם אלימות, גם משיחיות שקר, גם פאגאניזם, גם גזענות, גם בורות וגם סתם כסילות מתנשאת. והכל באדם אחד. ממש תחתית החבית.

למשמע דבריו באין ספור הראיונות שהוא מעניק, ולמקרא פרקי ההגות שחילצו ממנו ארי שביט ב"הארץ" ובוב סיימון בסי-בי-אס (בעזרת מנות גדושות של חבל תלייה לשימוש עצמי), אין הבטן יודעת מה לעשות תחילה: להתכווץ בקבס נוכח הגזענות הבוטה (לא עולה אפילו בדעתו שיהודי ושאינו-יהודי הם בני אדם שווים); להתהפך באימה מול הפאשיזם הפשטני (הרואה במדינה ישות שמיימית מקודשת, השווה בחשיבותה למעמד הר סיני…); לבעבע בבוז נוכח הצביעות הפחדנית בה הוא מציג את משנת הטיהור האתני שלו (התנאים פשוט יהיו כאלה שמוחמד ועבדאללה יעדיפו ללכת מכאן. לטובתם); או להתגלגל מצחוק למקרא הלהג ההינדואיסטי-קבליסטי ("לכל אדם יש רגע הבזק של התעלות, אלא שהחידוש כאן הוא להביא את זה מהגרעין של היחיד אל היחד… הר הבית הוא נקודת המפגש עם השליחות האנכית שלנו. שליחות אופקית יש לנו בכל הארץ… כל כותרת בעיתון היא איזו התפענחות של דבר שהיה יצוק בסוד הדורות… כי זה שלב הבלימה. בלי מה. בלי שאלה").

מה עניין שמיטה, לבלימה, לשאלה? לא חשוב. העיקר שזה נשמע טוב. הו, כמה שאני אוהב את השטיקים הדרשניים האלה: "בלימה. בלי מה. בלי שאלה".

הנה, ככה זה עובד: איתם, אי תם, איפה הסוף. פיין. פ-יין. פה ויין. מפד"ל. מ"פ-דל. קצין עלוב… ואפשר להמשיך עוד ועוד, עד אין קץ. זה אמנם מטופש וריק בדיוק כמו גימטריות, או קמעות, או חיפוש סודות בעזרת דילוגים בין אותיות התנ"ך, אך אם לא שוכחים להוסיף את מילות הקסם – "אתם תופשים כמה עומק יש בזה?" ומיד מתעלפים כל הפתאים מעוצם ההתפעלות, ומוסיפים עוד דונם לממדי הכיפה שלהם.

בני אדם נאורים נוטים לזלזל באפי איתמים שכאלה. הם אמנם מעוררים מידה מסוימת של אי נוחות, שהרי אדם המגיע לקתרזיס ממראות של מלחמה ושל נערים היוצאים אליה, הוא כמעט בהכרח אדם שפגיעתו רעה.

בימים כתיקונם אפשר לסמוך על דלות החומר ומוזרות הרוח של האנשים הללו, שיעקרו בהם את פוטנציאל ההיזק. אך ימים שאינם כתיקונם, ימים של אלימות ושנאה, מוות ברחובות וריקבון בנשמה, הם כדשן בעצמותיהם. בימים שכאלה, דווקא מן האנשים הקטנים הללו צומחת הרעה הנוראה ביותר.

סיפור נסיקתו של אפי איתם מתוך תהום הנשייה של אלימות ספק-פלילית, אל ראשות מפלגה ואל שולי כס ראש הממשלה, כמוהו כמערך שיעור בסמינר על עלייתו של פאשיזם לשלטון: עם מבוהל ומבולבל, נוהה אחד מגלומן מלעלע, המבטיח לו תפארת לאומנית, שגב מלחמתי וגאולה שמיימית. ולכל האויבים – רק כניעה, שיפלות-רוח וחורבן. מרשם בדוק ומנוסה לתהילה קצרת מועד ולאסון ארוך נגן.

וכפי שהעניינים נראים עתה, עושה רושם שהקב"ה החליט לשוב ולהוכיח לעמו כי העונש על גבהות לב ורשעות הוא איזשהו בר-כוזיבא המגיח משומקום וממיט עלינו חורבן.