לאכול חרא, לשמור על חלומותיך

בעקבות כתבה על סיבובי ההופעות של "רוקפור" בארה"ב, כותבת הדרה לוין-ארדי לפורום "מוזיקה ישראלית" של ynet על סוד ההצלחה ברוקנרול ועל כמה קשה, נורא קשה, להצליח, אפילו קצת. הטקסט הזה זקוק לתשומת לבכם

קראתי את המאמר הכיפי של אבישי מתיה על רוקפור באמריקה (פורסם ב"העיר" בסוף השבוע - המערכת). מבצע-רוקפור קרוב לליבי, כי בכל מיני דרכים נפגשו דרכינו פה ושם, בחום והבנה גדולים. אני גם חייבת להודות על איזה אימוץ הדדי של השקפת עולם (בתחום הדרך שיש לעשות) וגם על עזרה של ממש שזכיתי לה, שלפעמים התבטאה במעקב הדדי תומך, באירוח בהופעות ובעליית מכירות האלבומים שלי.

אבל מעבר לריגוש האישי, הזכירה לי הכתבה עניין מסויים וחשוב שאני רוצה לחדד. העניין הזה נקרא, בפשטות, עבודה קשה. בכתבה הזאת תפסו אותי לאו דווקא נצנוצי ההצלחה (כי את אלה רק דברי הימים יוכלו להגיד בבטחה), אלא אופן העבודה המרשים, החכם, המזיע, המתמידני, הצעד-צעד, של מנהל הלהקה ושל בחורי רוקפור. הרשימה אותי העבודה הנמלית ממש, שאלי חיון לקח על עצמו, בשיתוף פעולה בוגר של הלהקה. המחוייבות המדהימה של חברי הלהקה לעבודתם, של אלי חיון לעבודתו, ושל כולם זה לזה. לא ברגע של אופוריה חולפת, אלא לאורך זמן, לאורך שנים, עם כל האפס-אנד-דאונס של ימים רעים וימים טובים שעוד נכונים להם. זו עבודה שלוקחת את נשמתם, זו החלטה בראש (ולב) צלולים. זו החלטה ששלוחותיה מגיעות אל כל הקצוות של חייהם הכי אישיים (משפחות, ילדים, אהבות, סדר יום, ויתורים כלכליים). החלומות שלהם בשמיים, אבל הרגליים עומדות טוב-טוב על הקרקע.

 

שלוש צלעות להצלחה

 

יש כמובן עוד הרבה אמנים מדהימים כאן שעובדים כך, עם כל הלב והזיעה. רוקפור הם רק הטריגר למה שרציתי להגיד באמת. איש מאוד מנוסה ופעיל בתעשיית המוסיקה בארץ פרש בפניי פעם את משנתו בעניין מה-זה-הצלחה. זה כמו משולש שווה צלעות, הוא אמר. אני (כהרגלי) כבר ביקשתי להתנגד. אבל הוא המשיך (בקול ערב ובוטח מאוד, שקט ואיטי): צלע אחת היא כישרון. צלע שנייה היא ניהול טוב. צלע שלישית היא הישרדות. אם אחת מהצלעות חסרה, האמן ייפול. לא יצליח. לא לאורך זמן. האמת, לא הייתי צריכה לחשוב על זה הרבה, המשולש הזה כבר חרוט עמוק באינסטינקט הבסיסי שלי (נכון להיום, עד שיוכח אחרת). כמובן, אם מפצחים את המשולש הזה, ומפרקים אותו לגורמים, כל אחת מהתכונות הדרושות מכילה תתי סעיפים של תכונות, כולן נחוצות בהחלט ונתונות להתאמה אישיותית משתנה. יש הרבה מה לומר על כל אחת מהצלעות, אבל נראה שצלע ההישרדות היא הכי פחות מוערכת, מובנת והכי פחות נלקחת בחשבון של אמן מתחיל שרוצה להצליח.

הישרדות זה הרבה דברים. בבסיסה היא היכולת לאכול הרבה חרא, להכיל את החרא (בלי להתלכלך מדיי ובלי להתחסד מוסרית), ותוך כדי כך לשמור על בעירה טוטאלית של חלומותיך המושלמים. הא? איך זה? הישרדות היא לצלוח הרבה ביקורות, קטלניות כמתלהבות. הישרדות היא להחזיק מעמד בזמן, לא רק ברוח. לאורך דקות, חודשים, שנים. לאורך תקופת יובש. לאורך הופעות מחורבנות (בלי להתמכר לאנדר-דוגיות!). הישרדות היא לשרוד את אימת החושפנות של עצמך, ולהיות עדיין יכול לזקוף ולהישיר מבט לכל מרדפיך. להחזיק מעמד מול הפראנויות שלך. להאמין. עדיין, אחרי כל זה, להאמין. לא להיסחף אחרי הרכילות האופנתית של מה נכון להגיד או לעשות, ועם עם מי נכון להתחבר. אבל גם להיות חכם, יו נו. הישרדות זו האם-אמא של העבודה הקשה. כי נורא קל ברגע של התלהבות להציף את הרחובות בפוסטרים, למשל, כשאתה צעיר ורענן ונחוש לכבוש את הקירות. אבל כמה קשה זה לעשות את זה פעם אחר פעם, בשעות מוטרפות, יום ועוד יום, שנה ואחר כך שנתיים, ואם צריך אז גם עוד הרבה שנים. הישרדות זה להידחות מיליון פעם, ועדיין להמשיך ולעבוד ולנסות בפעם המיליון ואחת כמו חדש, בלי פאקינג ללכלך על אלה שדחו אותך. כי יש לזכור, שבמקרה הטוב, כנראה שגם אתה תצטרך לדחות בעדינות המון אמנים-מתחילים שכמהים לעזרתך. בקיצור - נראה לי שנורא, נורא, נורא קשה להצליח. אפילו להצליח קצת, זה קשה.

 

אורח החיים בוחר אותך

 

בפעם קודמת כתבתי משהו על טעם החיים. אבל בשביל להגיע למיצוי הטעם הזה של החיים, צריך אורח חיים. אני מאלה שכן חושבים שרוקנרול זה אורח חיים, ולטעמי, הוא האורח חיים הכי טעים שיש. במידה רבה, אורח החיים בוחר אותך, ככל שאתה בוחר להתמסר לעשייה שלך. אין לך ברירה. העשייה תופסת את כל זמנך, יותר ויותר, פיזית ומנטאלית. שוב, תלוי איזה מין בנאדם אתה, כמה טוטאלי, כמה מסור לעשייתך. רוקנרול זו עבודה. עבודה קשה, שלא יהיה לאיש ספק בעניין, כמו שהנשיא בוש אוהב להגיד. זאת הישרדות.

 

מתוך פורום "מוזיקה ישראלית" * הופעה של הדרה לוין-ארדי תתקיים הערב (ראשון) ב-22:00 במועדון קמלוט, תל-אביב