ההתנהגות של מנהיגים בש"ס בימים האחרונים לוותה בפרץ של רגשות, בתגובות ובתגובות-נגד. למרות שההתבטאויות של חברי ש"ס ראויות לכל גינוי, אי אפשר להסתיר את מה שעומד בעין הסערה: הדמוקרטיה הישראלית נמצאת בעיצומו של משבר משטרי עמוק - אולי העמוק ביותר מאז הקמת המדינה. זהו משבר שמעיד על בעיה מבנית קשה, אבל מציין גם העמקה גוברת של שסע תרבותי-פוליטי בחברה הישראלית.
ציבורים רחבים בחברה הישראלית – כאשר ש"ס מייצגת ציבור שנמצא בקצה אחד של המפה, וקבוצות אחרות נמצאות בקצה ההפוך – לא מקבלים ולא מפנימים את אחד העקרונות הבסיסיים של הדמוקרטיה: עקרון האינקלוסיביות. על-פי עיקרון זה, כל מי ששייך לחברה הוא חלק ממנה ומן הדמוקרטיה.
פרץ הרגשות ועוצמת העוינות הם העדות למרחק הרב שבין החברה שלנו לבין מה שניתן לכנות כדמוקרטיה מהותית נורמלית. השימוש באלימות מילולית, ובכלל זה גיוס הפצעים הכואבים ביותר בתודעה הקולקטיבית שלנו, הוא, כאמור, הביטוי הבוטה ביותר למשבר במישור התרבותי.
אבל המשבר הזה מתעצם, והוא מתבטא בחוסר היכולת של הממשלה למשול.
הסיבה לכך היא בעיה מבנית שחדרה אל תשתית הדמוקרטיה עם קבלתה של שיטה רעה – שיטת הבחירה הישירה לראשות הממשלה. קשה להלין על ש"ס שעושה שימוש בכוח פוליטי שאותו קיבלה כתוצאה מהשיטה החדשה – כוח שאינו משקף את חלקה באוכלוסייה, אלא גדול יותר. שיטת הבחירה הישירה היא רעה חולה, שגרמה כבר להתרסקות המפלגות, להיחלשות הכנסת, ובד בבד להמרת העניין המשותף בטובת הכלל, באינטרסים סקטוריאליים כאלה ואחרים.
קשה להציע מרשמים קצרי-טווח בתחום התרבותי, אבל ביטול הבחירה הישירה עשוי להיות צעד ראשון בכיוון הנכון; צעד מתקן ברמה המבנית, שעשוי לסלול את הדרך גם להתמתנות בזירה התרבותית.
ד"ר אריק כרמון הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה