קסמי הטסטוסטרון

"השועל, הבתולה והצועני", שיצא בתרגום לעברית, מאפשר לחזור לד. ה לורנס, לאובססית השליטה הגברית ולסרפד התאווה המתועב. קלאסי לאנשים חולים. מורכב מדי בשביל טיסות

"מאהבה של ליידי צ'טרלי", אחת הקלאסיקות האנגלופיליות של המאה העשרים, הפך בשנים האחרונות לסרט מביך באנטי פריים-טיים של ערוץ הסרטים. כדי להתוודע לו ולשאר יצירותיו של דיוויד הרברט לורנס צריך לחזור לימי הילדות בספרייה העירונית או ללכת לאותם סופרמרקטים שמוכרים ספרים בקילו. לורנס הוא זן נדיר בחנויות ספרים שהפכו כבר מזמן לחנויות מתנות של ספרים. לכן, כדי באמת לדעת על מה מדובר, אלא אם כן אתה אוטודידקט או אקדמאי נלהב בחוג לספרות אנגלית, רצוי להגיע עם הספר לקופאית עד מאי הקרוב, אחרת תיאלץ לפצוח במסע אבוד, מופרך ומתיש במאגרי המידע הבלתי נגמרים, בצד האפל של הספרות המסחרית. השאלה היא האם כדאי בכלל לצאת למסע כזה.

 

חיפוש אחר הארוס

 

ד.ה לורנס הנץ בנוף הפרוזאי של הממלכה ההיא באזור מלחמת העולם הראשונה, דבר שהופך אותו, עבור הקורא הישראלי, לדינוזאור מחקרי. במובן הזה לורנס מתגבר על המכשול האנכרוניסטי, באמצעות תרגום מצוין (אסף שור) ועריכה ראויה לא פחות (אייל טלמון), שהופכת את השפה, הן המדוברת והן התיאורית, לחיה, נושמת ובעיקר רלבנטית. זאת למרות שהדמויות שלו כיום הן אנטי ריאליסטיות, המקומות (אנגליה הכפרית, החקלאית, הציורית) עברו שינויים בחלוף השנים, ובעיקר הקודים החברתיים כבר פסו מן העולם, ותודה לאל על כך.

אבל יש משהו בלורנס. כמו השועל בנובלה הראשונה, יש בו משהו חמקמק, מסקרן, משהו שעוצר אותך מלהיסחף אחר מתקפת פיהוקים אדירה. אם זה הדימויים הסמי סוריאליסטיים לורנסיים של הצבע: "גידול השנאה הירוק פקע בתוכה", "עיניה עיגולים צהובים של זעם", אם זו האווירה החזקה והאותנטית שהוא יודע להשרות, הפס קול הסביבתי של הצייר: "בית הרקטור רווי באוויר הטחוב של הנוחיות המנוונת של המעמד הבינוני, נוחיות שחדלה להיות נוחה ונעשתה מחניקה ומזוהמת", ואם זה אותה טקטיקה לורנסית המניחה תשתית נראטיבית שגרתית, אך מתחת לפני השטח, עצי האורן האפלוליים והצליל האטום של הדממה, חבוי הארוס, השועלי, הממזרי, שניצת על ידי גורם זר הפולש לסביבה ההומוגנית.

 

חיפוש אחר האושר

 

בשתי הנובלות ("השועל", "הבתולה והצועני") מתקיים אותו עיקרון מובנה. השועל מתחיל כמו משולש פראי, בגרסה הפוסט ויקטוריאנית. צמד נשים מחליטות להפיג את שיעמומן הקיומי ולהפריח את השממה באמצעות חוות בקר מגוחכת, הנפקדת תדיר על ידי שועל בן שטן עם תחת לבן, שמלבד היותו חיה רמאית הוא גם מצב נפשי. אל החלוציות התמהונית והאנטי סוציאלית הזו חודר הגורם המחולל, חייל בשם הנרי המחליט לקחת לו לאישה את אחת הנשים במחיר סילוקה של השניה. בנובלה השניה צועני שופע חודר לתוך הקיומיות ההומוגנית של איווט, שכמו מארץ' ב"השועל", נשבית בקסמי הטסטוסטרון ונענית לאובססית השליטה הגברית, לסרפד התאווה המתועב, במילים של לורנס עצמו.

"וזה כל הסיפור של החיפוש אחר האושר, הוא נגמר, בידיעה המטרידה על הלא כלום חסר התחתית שתיפול עליו בסוף" (עמ' 84). אולי זו המלחמה, אולי זו החיים בכלל, אבל לורנס כבר אז לא נתן שיבלבלו אותו עם המושג הבלתי נתפס, וזה אולי מה שהופך אותו לרלבנטי כל כך. סך הכל, מדובר בספר שטוב לחופשה מהעבודה, לסוף שבוע עם כובע מצחייה וקוקטייל עם מטריה מנצנצת. הוא לא ספר שבנוי לקצב ההיפראקטיבי של המציאות. אי אפשר לדחוף אותו בין רביצה בפקק נצחי לזפזופ הלילה המסורתי. הוא ספר של אתנחתה, של חיים בניוטרל. קלאסי לאנשים חולים. מורכב מדי בשביל טיסות.

 

ד.ה לורנס, "השועל, הבתולה והצועני", תרגום: אסף שור, הוצאת כרמל, 199 עמ'