לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה התקרבה מפלגה לאומנית קיצונית אל הגה השלטון במדינה מערבית חשובה.
זה מאורע שאי-אפשר להגזים בחשיבותו. צרפת היא מבשרת חירות האדם. מעצמת תרבות ומדע. שפתה עדיין משמשת שפה ראשונה או שנייה בכ-50 מדינות. היא מחזיקה בנשק גרעיני, חברה קבועה במועצת הביטחון ואחד משני עמודי התווך של הקהילה האירופית. יש לנו עניין מיוחד בנעשה בה, מפני ש-700 אלף יהודים הם אזרחיה, ורבים מהם קשורים לישראל בקשרי משפחה ורגש. השפעתה הניכרת באגן הים התיכון אף היא סיבה לכך שהמאורע ירעיש אותנו: צרפת מקיימת קשרים אמיצים עם מדינות צפון-אפריקה, ומטים לה אוזן בביירות, בדמשק ובקהיר.
ז'אן מארי לה-פן מדיף ריח של סכנה. בדיקה מדוקדקת של התבטאויותיו מגלה אנטישמי מתון ומכחיש שואה זהיר, אבל לא זה, אלא האקלים שהוא יוצר – הוא מקור הדאגה העיקרי. זה אקלים של רימום המיתוסים הלאומיים, התנגדות לפלורליזם תרבותי, שיבה אל "ערכי המשפחה" הקתולית שמשמעותה נידוי חריגים, הסתגרות בפני העולם, התחמשות מואצת, החמרת עונשים, סובלנות לחריגותיהם של אוכפי החוק והחזרת הגיליוטינה לפעולה. לה-פן שר שיר הלל לדמוקרטיה, ואכן תמליל שירו דמוקרטי, אבל המנגינה פאשיסטית.
כמעט אין ספק שיובס בסיבוב השני של הבחירות, מפני שאת הישגו בסיבוב הראשון הוא חב לשיעור הנמנעים העצום ולפיצול בקרב מפלגות השמאל. יש להניח שהחשש מפני ניצחונו ילכד את שברירי המפלגות הללו ויאיץ לקלפי רבים מהמצביעים שמאסו במוסד הפוליטי השולט בצרפת. עם זאת ישפיע ניצחונו על תוצאות הבחירות לפרלמנט שיתקיימו במאי, וכוחה של מפלגתו יעיק על המערכת הפוליטית. רע מזה, הישגו מעיד על חולי חברתי.
את תופעת לה-פן מסבירים הפרשנים בדכדוך הרובץ על השכבות העממיות בצרפת. מה מציק לצרפתים? הסטטיסטיקה לא תאיר את עיני התמהים. עם תל"ג לנפש של 24 אלף דולר בשנה, גידול שנתי נאה בתוצר הלאומי, אינפלציה נמוכה ושבוע עבודה של 35 שעות, צרפת היא אחת המדינות המשגשגות והנוחות ביותר בעולם. תהליכי הגלובליזציה, הפרטת המפעלים שבבעלות המדינה והמעבר לכלכלת שוק הגדילו את פערי ההכנסה, אבל מערכת נדיבה של תשלומי העברה מונעת עוני ממאיר בהיקף ניכר.
את מורת הרוח גורמים שיעור האבטלה הגבוה (כמעט 10%), הגאות בפשיעה וההגירה ממדינות המאגרב ומאפריקה השחורה. שלוש התופעות האלה, הכרוכות זו בזו, אינן ייחודיות לצרפת. כמעט כל המדינות המפותחות מתחבטות בהן. אבל הנוגדנים החברתיים אינם מגיבים בכל מדינה בעוצמה זהה. צרפת היא מדינת לאום מובהקת, המצטיינת בהטמעתם של אלה מהמהגרים הרוצים להעלים את תווי זהותם, אבל היא מתקשה לעכל את האחר והשונה.
גם בריטניה וגרמניה מתקשות לשלב לתוך מרקמיהן החברתיים את הרכיבים האתניים החדשים, אבל במדינות אלה התגובה החברתית-פוליטית הרבה יותר מתונה. עם זאת, אסור להניח שהמקרה הצרפתי נענה לחוקים היסטוריים-חברתיים שאינם חלים על מדינות אחרות. אבטלה השוללת מהמונים את כבודם ומשחירה את עתידם, פערים כלכליים מתרחבים, ליבוי רגשות לאומניים וטיפוח מיתוסי תפארת כפיצוי על הווה עלוב, הסתגרות מפני העולם מחשש לחוסנה של תחושת הזהות, אמונה כי כוח הזרוע מחלץ מכל הקשיים – כל אלה הם סכנות האורבות לכל חברה דמוקרטית, ואפילו לזו המוכרת לנו היטב.