הלך התיאבון

מצבם של בעלי המסעדות מעולם לא היה גרוע יותר: החשש מהפיגועים והמצב הכלכלי הבריחו את הסועדים ועסקים קורסים בזה אחר זה. בתל-אביב נסגרות בממוצע חמש מסעדות בשבוע, בירושלים נסגרו לאחרונה עשרות בתי קפה, בחיפה מדווחים על ירידה של 50 אחוז בהכנסות. רחוק מהצלחת

"עקב המצב המסעדה סגורה עד הודעה חדשה". את ההודעה הזאת שמעו מי שניסו בשלושת השבועות האחרונים להשיג מקום במסעדה היוקרתית של יונתן רושפלד. רושפלד סגר, והוא לא לבד. על פי הנתונים של האיגוד הישראלי למסעדות, רק בתל-אביב נסגרות בממוצע חמש מסעדות בשבוע, והשיא – כך אומר יו"ר האיגוד, ארז זיו – עוד לפנינו. בחודשים מרס-אפריל נרשמה ירידה של 80% במחזור העסקי של המסעדות לעומת החודשים המקבילים אשתקד, וככל שנוקפים הימים מתברר שיותר בעלי מסעדות נחנקים עם האשראי שקיבלו מהספקים. באיגוד מעריכים, כי המפולת בענף המסעדנות, שהתחילה לפני כחודש, רק תואץ.

 

תל אביב: "העיר גוועת ואנחנו זועקים 'הצילו'"

 

"אם הממשלה והשלטון המקומי לא ימצאו פתרון מיידי – אנחנו בבעיה אמיתית", אומר זיו. מדי יום עוד בעלי מסעדות פושטים את הרגל, ואף אחד לא מתעורר. לא ברור למה הממשלה והרשויות מחכות.

"פנינו למשרדי הממשלה וביקשנו לקבל את אותה עזרה שניתנה לבעלי בתי-המלון – הרי על כל דולר שתייר מוציא בארץ בבית מלון, הוא הוציא דולר ורבע במסעדות – אבל זה לא מעניין אף אחד. אפילו הבטחות לעזרה לא קיבלנו. התשובה שקיבלנו הייתה שענף המסעדנות הוא שוק פרטי ועצמאי. 'תסתדרו לבד', אמרו לנו. אז נכון שאנחנו שוק פרטי, אבל זו בעיה של כל המדינה: ברחבי הארץ יש 11 אלף מסעדות ובתי קפה, שמעסיקים 100 אלף עובדים העלולים למצוא את עצמם מובטלים".

גל נטישת המסעדות הגיע לשיאו בחודש מרס. הפיגועים בבתי-הקפה ובמסעדות הכריעו גם את אחרוני האמיצים. גם המאבטחים שהציבו בעלי המסעדות בכניסה, במטרה להרגיע מעט את הבליינים המפוחדים, לא עזרו. בין המסעדות שנסגרו בתל-אביב: "מארי אנטואנט" בפלורנטין, "ימבה" בבן-יהודה, "פמפה גריל" בחשמונאים, "ריף" ביפו, "סוסוליטו" ברחוב הארבעה, "רטבים" בבוגרשוב ו"טריאנה" בקרליבך.

"המסעדות ריקות והאבטחה לא עוזרת", אומר זיו. הישראלים מפחדים לצאת מהבית. כשהם כבר מגיעים למסעדה, הם הופכים למומחים ללוחמה בטרור: הם יושבים מאחורי העמוד או צמוד לקיר – רק לא ליד הכניסה – ומרימים את הראש אחרי כל ביס כדי לבדוק אם מישהו חשוד נכנס. זה הופך את חוויית הביקור במסעדה ללא נעימה. ישנם ימים שבהם עלות החזקת המאבטח עולה על הכנסות המסעדה".

"גם המצב הכלכלי במשק לא עוזר לנו", אומר פיני זילבר, מבעלי "אאוט בר" בנחלת בנימין. "אנשים לא מגיעים, כי אין להם כסף למותרות. הם מרשים לעצמם פחות. אני, אמנם, מבין אותם אבל בשורה התחתונה אני נפגע מזה".

שלשום כינס זילבר כ - 40 בעלי עסקים בתל אביב, שדורשים מהעירייה להוריד ב- 50% את הארנונה, לפחות בתקופה הזאת. "תל-אביב הייתה עד לפני כמה חודשים מרכז הבילויים הארצי ועכשיו היא גוועת ואנחנו זועקים 'הצילו'", אומר זילבר. "אנחנו לא מחפשים להרוויח, אלא רק לשרוד את התקופה הזאת".

בעקבות זעקות בעלי העסקים כינס אתמול ראש העירייה, רון חולדאי, דיון חירום בלשכתו בניסיון למצוא פתרון למצוקה. בשלב הראשון הוחלט על הקמת מנגנון משותף לעירייה ולסוחרים לטיפול בבעלי עסקים שנקלעו לקשיים. בשלב השני תצא העירייה במבצע רחב פרסום, הקורא לציבור הרחב לבוא ולבלות בתל-אביב. בזמן המבצע יידרשו בעלי המסעדות להוריד את המחירים.

מיקה שרון, בעלת מסעדת "מיקה", החליטה לנקוט צעדי חירום משלה. מאז הפיגוע ב'סי-פוד מרקט' המסעדנים בתל אביב מרגישים את המצוקה שחשים המסעדנים בירושלים", היא אומרת. "המצב החדש הביא אותי לחשוב איך אני מתעלה על עצמי והופכת ליצירתית יותר, כדי לשמור על העסק שלי. החלטתי ללכת על תפריט חדש, עם מנות נוספות, פחות יקרות, ולתת שירות אישי ומוקפד יותר במטרה לנסות להחזיר את הלקוחות גם בתקופה הקשה – ולשרוד".

 

ירושלים: "צריך להיות עשיר כדי להחזיק עסק"

 

מי שהתקשר בסוף השבוע שעבר למסעדת "גילי'ז" בירושלים וביקש להזמין מקום, שמע בצער שנתח הפילה האחרון במקרר של גילי פפרמן, הבעלים והשף, חוסל לא מכבר. אתמול כבר עסקו פפרמן ועובדיו בפירוק המסעדה, שנחשבה לאחת הטובות בירושלים, כזו שרבים מהמבקרים בה הגיעו בכלל מתל-אביב.

ירושלמים רבים שמעו בצער, אם כי לא בתדהמה על סגירתה של המסעדה שהפכה לסמל בעיר. "גילי'ז" איננה הראשונה שהוכרעה על ידי המצב. בתקופה האחרונה נסגרו בבירה עשרות מסעדות ובתי קפה, אבל "גילי'ז" הייתה משהו אחר בנוף המסעדות הירושלמי המצומצם כל-כך, והעובדה שגם היא נסגרת מעוררת תהיות של ממש באשר לעתידה של ירושלים כעיר נורמלית, כזו שאפשר לבוא לראות בה הצגה טובה ואחר כך ליהנות מארוחה איכותית.

"המצב נעשה פשוט בלתי אפשרי", אמר אתמול פפרמן. "צריך להשקיע בגדול בשביל לשרוד, כי עצם השהייה במקום הזה יקרה. כאשר במשך תקופה ארוכה כל מה שאני משקיע עובר לבעל הבית, נוצר מצב שאין ברירה אלא לסגור, לעזוב. זו החלטה קשה, מה עוד שרק לפני שנתיים עשינו במסעדה שיפוץ יקר, אבל לא הייתה ברירה".

"אנחנו כבר למעלה משנה וחצי במצב כללי של אבדון. צריך להיות עשיר מופלג כדי להחזיק עסק בירושלים, כשהירושלמים, בצדק, מפחדים לבוא לאכול במרכז העיר, כי אנשים כאן נהרגים בפיצוצים. גם אורחים מהשפלה ומחו"ל לא מגיעים יותר לעיר".

ואם כבר לעזוב, החליט פפרמן, אז לטובת העיר הגדולה, ובעיקר – קרוב לים. העובדה שגם בתל אביב נמצאים עסקי המסעדנות בצרות, לא מרתיעה אותו. המסעדה שיפתח בנמל תל-אביב, בעוד כשלושה-ארבעה חודשים, תהיה לדבריו "פחות פנסית, יותר פשוטה, בלי מפות לבנות על השולחנות", מה שיאפשר לאנשים לשבת גם על כוס בירה ונישנוש זול בלי להוציא מאות שקלים על ארוחת בשרים משובחת.

אלא ש"גילי'ז", כאמור, איננה המסעדה הראשונה, ולמרבה הצער יש להניח שגם אינה האחרונה, שנסגרת בירושלים. המצב הקשה הביא בחודשים האחרונים לסגירת עשרות בתי קפה ומסעדות – עממיות ויוקרתיות כאחד – בירושלים, ביניהן "שאגאל", "רוז", "פאמפה גריל", "סקנד קאפ", "אריסטו", "אסדו", "טריו", "פטריוט" ועוד ועוד.

האווירה המתוחה והמיתון במשק גרמו לאנשים רבים להדיר את רגליהם ממקומות הבילוי. לפני כחודש, בעקבות הפיגוע בקפה "מומנט" בעיר, התארגנו בעלי בתי-הקפה והמסעדות בירושלים ויצאו יחד למספר פעולות מחאה, שלטענתם לא הועילו.

בהפגנה גדולה שקיימו מול בית ראש הממשלה בעיר דרשו אז בעלי העסקים מהרשויות להכיר בירושלים כאזור קו עימות, להקל בתשלומי המסים העירוניים, לממן את עלות המאבטחים ועוד. אברהם בירנבאום, יו"ר איגוד הסוחרים בירושלים, אומר כי בשנת 2001 נסגרו כעשרה אחוזים מבתי הקפה והמסעדות בעיר, ואילו ברבעון הראשון של 2002 נסגרו עוד כ- 12% מהעסקים בתחום הזה.

בירנבאום: "הכרזנו על השבתת תשלומי הארנונה בעסקים במרכז העיר. כ - 95 אחוז מהסוחרים נענו לקריאתנו וביטלו הוראות קבע שלהם. הממשלה אמנם החליטה לתת לנו הנחה בארנונה, אולם מדובר בהנחה רק למחצית הראשונה של השנה וביולי 'ייבחן הצורך בהמשך מתן ההנחות'. זו אפליה חמורה לעומת בתי המלון, שקיבלו הנחה גדולה בהרבה ולמשך שנתיים ורבע. צריך לזכור שלא מעט מבעלי המסעדות ובתי הקפה נאלצים לשלם מדי חודש עד 10,000 דולר שכר דירה. במצב שבו אנשים מפחדים להיות במקומות הומים, כמו בתי קפה ומסעדות, לא ייתכן שהרשויות יישארו אטומות".

"הסיוע צריך להגיע מהממשלה ולא מהרשויות המקומיות", טוען מנגד עדי אלדר, יו"ר מרכז השלטון המקומי. "הארנונה היא הוצאה קטנה ביחס להוצאות האחרות שהעסקים דורשים. הוצאה שניתנת עבור שירות של העירייה. באותה מידה שבעלי העסקים לא דורשים הנחה מחברת החשמל או מבזק, כך הם לא יכולים לבוא אלינו בדרישות".

 

חיפה: "אחרי הפיגוע ב'מצה' קיבלנו מכה"

 

המצב הביטחוני הקשה גרם לירידה משמעותית גם בכמות הלקוחות הפוקדים את המסעדות ובתי הקפה בחיפה. להערכת בעלי המסעדות, בעיר נסגרו לאחרונה 10 בתי עסק העוסקים בתחום המזון.

"אחרי ליל הסדר והפיגוע הנורא במסעדת 'מצה' בעיר קיבלנו מכה נוראית" מספר אסף כץ, הבעלים של "קפה מנדרין" במרכז הכרמל. בבית הקפה שלי יש ירידה של 30%, ואני יודע שבעסקים אחרים הגיעו גם לירידה של 50%. ביום העצמאות, שכל השנים נחשב ליום חזק מאוד, היה השנה שומם. ביטלו את כל במות השמחה, אנשים חששו להגיע, כולם ראו את הזיקוקים מהבית. באותו ערב חטפנו מכה איומה. למרות המצב קיווינו ללקוחות, אבל המסעדות נותרו ריקות". כץ מספר, כי הוא מקצץ בהוצאות ולאחרונה פיטר טבחים ומלצרים.

"אחרי הפיגוע ב'מצה' קיימנו ישיבה, כל בעלי בתי הקפה בחיפה, וסיכמנו על קווים מנחים שכולם יעבדו לפיהם", מספר כץ. "מדובר בנושא השמירה – היום בפתח כל מסעדה בעיר יש מאבטח – ובהארכת קירוי החורף במסעדות, כדי לאפשר ללקוחות יותר ביטחון. כך נוצר מצב שלא רק מקומות סופגים ירידה של 30% בלקוחות, הם גם צריכים לספוג הוצאה גדולה נוספת של העסקת מאבטח. כשמדובר בעסק שפתוח 16-20 שעות ביום, מדובר בסכום גבוה מאוד. אנחנו מקווים שהקיץ יעורר את הלקוחות, ויחד עם השקט בגזרה הביטחונית – נחזור גם לעסקים רגילים. בינתיים אנחנו קוראים לציבור לצאת מהבית ולבוא למסעדות", אומר ארז זיו, יו"ר האיגוד הישראלי למסעדות, "החשש שלנו הוא כשבאמת תרצו לצאת, כבר לא יהיה לכם לאן".

 

מיומנו של סועד - עצוב, אבל אולי המחירים יירדו

 

במילון הישראליוּת המלא – אם פעם ייכתב דבר כזה – מוכרחות להופיע תחת הערך "שגרה" הדוגמאות הבאות: יציאה למסעדה, רביצה בבית קפה, זלילה בשיפודיה. כי בארץ אוכלת יושביה זו יושבים ואוכלים. בפרהסיה, בקול, במחירים מופקעים – העיקר אכול ושתה. אולי, חלילה, כי מחר נמות.

המסעדה הישראלית, ובעיקר הגרסה התל אביבית, נתקלת מטבע בריאתה בכמה קשיים אופייניים: טעמים משתנים, אפנות מתהפכות, ניהולים חובבניים. השנה עומדים בדרכה שני הרים נוספים, הרבה יותר גבוהים: מיתון כלכלי וחשש מפיגועים.

להוציא פאבים של צעירונים, (שלא מפחדים משום דבר ולא נותנים לאף אחד לחבל להם בחדוות הבילויים) חטף כל בית אוכל מקומי סטירת לחי איומה מהמצב. היומרנות עדיין כאן, המנות עם השמות המשונים גם, יש אפילו מאבטח חמוש בשער, יש הכל – רק אין קהל.

הישראלים עם הפיות הכי גדולים – אלה שיודעים לאכול ולשתות ולהגיד הכל – קיבלו רגליים קרות ונעלמו מהמסעדות, הברים, הביסטרו והשמיסטרו (מה שמוכיח, שגם מקומות עם שמות זרים, איזה תחפושת שלא יעטו, יישארו ישראליים).

אז עכשיו לא צריך לעמוד בתור ולא צריך להזמין שולחן. עכשיו זה פשוט, וקל, וזמין, ואולי גם המחירים יירדו. אבל עכשיו, אולי לראשונה מאז יצאו ישראלים לאכול בחוץ, זה גם עצוב. נכון שהעימות האלים גבה קורבנות הרבה יותר גדולים והרבה יותר חשובים, אבל אם זכתה כאן ה"שגרה" למעמד מקודש – הביטו במסעדות שלנו ותראו איך חיללו אותה. (זיו לנצ'נר)