סוף מחשבה במעשה תחילה

280 מילה על אולם יהלום ברמת גן ועל אולמות בתל אביב:

לראשונה ביקרתי באולם יהלום כדי לראות את "מה עושים עם ג'ני" של בית ליסין.

אז ראשית: ברכותי, אכן היה חסר אולם מקצועי להשכרה בתל-אביב (550 מקומות ובמה די גדולה). להצגות של בית ליסין זה אידיאלי. האולם בנוי באופן סימפטי שמאפשר התכנסות מרוכזת של הקהל למרות גודלו–היחסי. הוא מתאים מאין כמותו להצגות של בית ליסין (שבאולם הבית שלהם יש בקושי 300 מקומות וזה עושה את ההצגות בו למפסידות-בכוח). מאידך, אומרים לי שאולם עם פחות מ- 700 מקומות הוא עדיין מפסידני.

האולם ממוקם בעיבורה של הבורסה ברמת-גן וכשיוצאים בהפסקה אל רחבת הכניסה נקלעים לנוף סוריאליסטי שמבלבל לרגע ומוציא אותך מן ההקשר של כאן-ועכשיו (זה בהחלט מתאים לכוונות ההצגה הנ"ל). במבט מסביב צוללים אל צדודיות הזכוכית והפלדה של בנייני המגדלים החדשים ואפשר לשחק בנדמה-לי-וול-סטיט (בלי התאומים, כמובן).

יש גם גישה נוחה לנכים עם מעלית, למי שמצליח לגלות אותה.

בעייה: מי שאיננו נכה (או נכה קל שמתאמץ להראות רגיל...) צריך לעלות (ולרדת – בהפסקה) מיליוני מדרגות מהלובי לאולם. ואם במקרה טעיתם והמושבים שלכם הם בצד השני של האולם ואתם מנומסים ולא נעים לכם להקים את כל השורה, אי אפשר פשוט לשוב לאכסדרה להיכנס מהכניסה השנייה, אלא צריך שוב לרדת א מיליוני המדרגות או לרדת לתחת האולם – לכיוון הבמה, ואז לעלות בחזרה על השורה שלכם. פשלה תכנונית שהניחוש שלי לגביה הוא, שמי שהחליט לעשות שם אולם נזכר רק ברגע האחרון, אחרי שכבר גמרו לתכנן והניחו יסודות, שיש לו חור בבבטן הבניין שאפשר לתקוע בה אולם למופעים וככה זה יצא.

סוף מחשבה במעשה תחילה.

די אופייני לאולמות ובתי תרבות שמוקמים בארץ: קודם בונים ורק אחר-כך מתכננים איך להשתמש ובודקים אם זה באמת עונה על צרכי אוכלוסיית המשתמשים.

ואם באולמות ובבית ליסין עסקינן – אני תוהה איך בית ליסין מתכוון לשמר את אופיו היחסית-אינטימי של הצגותיו עם המעבר לכמעט-אלף מקומות באולם הקאמרי הישן בפסאז'. וזה עומד לקרות או-טו-טו. בקייץ הקרוב.