סימונה מדימונה? לא רואים עליה

צריך להודות ליוצרי סדרת התעודה "הדימונאים", על שהם מכניסים את הפריפריה לכל בית

"האנשים שאתם עומדים לראות אינם שחקנים. הם בחרו לשתף אתכם בחיים שלכם. תכירו את הדימונאים", כך, בכתוביות ובקריינות, נפתחת סדרת התעודה של ניצה גונן (יוצרת) וצפריר קוחנובסקי (הוגה הרעיון). שניהם גם הפיקו. כדי שנדע מייד שאנחנו מחוברים למציאות ולא ל "פלורנטין", "תיק סגור", "בת ים ניו יורק" או "המשאית", מופיע, אחרי הכתוביות, גם מין מטעם למציצנים: "כל מה שאתם עומדים לראות קרה באמת".

אלא שהאמת, ברייה חמקמקת שכזאת, לעולם לא מוזמנת במלוא הדרה להתייצב בני מצלמות, משהו ברבגוניותה אובד לנצח כשתאורנים מתקרבים לסביבה וחלק ממנה יישאר תמיד על רצפת חדר העריכה, מיותם ומבוייש, כדי לספק "קונספט מהודק". דוקומנטציה "רכה" לא אמורה לעסוק בנתונים קשים, אלא רק ב"סיפורים אנושיים נוגעים ללב", וכאלה יש בשפע כבר בפרק הראשון, וגם עלילות משתרגות בו ומשברים נחשפים וקמטים שנחרצו בשמש הולכים וסודקים את פניו של אחד הגיבורים, ורמת התסכול גוברת וחששות קטנים מובעים בקול רם ווידויים גדולים יגיעו גם הם בתורם, אבל לעת עתה נשאיר את כל זה "ברמה האישית", ונתוודע לדמויות.

 

חד הורית, רקדנית, שוטר ומובטל אחד

 

הנה, אילנית לוגסי, אם חד הורית מבחירה: רוצה את החופש שלה, היא אומרת: החופש לחיות מדמי הביטוח הלאומי, החופש להפגין מול לשכת ראש העיר בדרישה בסיסית שיבערו את העקרבים ממגרש המשחקים העלוב של הילדים וישיסדרו להם קייטנה. כשהיא מובלת אחר כבוד למעצר, תחושת העשייה וההצלחה שבה אליה רק כשהיא מתבוננת בתיעוד טלוויזיוני של ההפגנה. המסך הוא כוח.

הידיעה שהדברים יגיעו אל המסך משחררת מיפית סבג, 24, את כל החלומות המודחקים. פעם רצתה להיות רקדנית, אבל ידעה ש"אני לא אשרוד שם", בעיר הגדולה ירושלים, בלי החבר שלה. בחרה בחבר, מלמדת אנגלית בשיעורים למבוגרים, מבקשת להיות מורה למחול של קבוצת ילדות כמוה, נדחית ונעלבת ומתנחמת בחתונה הקרבה, עם שרית חדד בתור אמן אורח.

והנה גם שוטר טוב. "אני רוצה להתמרכז", קובע המפרנס העיקרי במשפחת בן חמו כשהוא מציע את הקוטג' שלו למכירה. "יש ערים שיש שם בורגרנץ' בכל רחוב", הוא מסביר לחברו לניידת.

מפאת הזמנים הקשים צריך שיהיה מובטל אחד לפחות. יצחק סקורי, היחיד שיש לו אמירה פוליטית חברתית משמעותית בפרק הזה. הוא נפגש עם האחראי בלשכת העבודה, שמציע לו, דווקא יעכשיו כשאין כלום בבית ואין עבודה, לחזור לבית הספר. סקורי בן חמישים. תקווה מעורפלת מובטחת לו אם רק יסיים עשר שנות לימוד. הוא חרד. הפועל לשעבר ב"מקורות" מקדיר גבינים וקמטיו נחרצים כמכתשים של ייאוש כי ברור לו שאין לו ראש ללמוד, ואין לו יכולת לקיים את משפחתו מקצבת הבטחת הכנסה, ובשקט, בלי אגרופים מונפים או דמגוגיה עמיר-פרצית, הוא אומר: "אם הילדים שלנו יהיו מובטלים כמונו, אנחנו יכולים להחזיר את המפתחות לערבים, להגיד להם – סליחה שהפרענו לכם חמישים שנה, וללכת מפה". אוי, כמה שהוא צודק.

 

הפריפריה זה כאן

 

החזון של בן גוריון הקים עיר במרבצי העקרבים. החזון של שמעון פרס הביא אליה כור גרעיני. מעטים מאד הגיעו לשם מרצונם. מי שנשארו, כך עולה, עשו זאת מתוך תחושת חוסר ברירה. לא כזאת שדוחפת אדם לעשות מעשים גדולים, אלא כזאת שמשבללת אותו אל הבית פנימה, אל נחמות קטנות, אל תחושת קהילה מתהווה, שכונה קטנה ונאבקת. הקוטג' של בן-חמו לא נמכר בפרק הזה, לא ברור אם אילנית לוגאסי תזכה בקייטנה וכבר היא מתכננת עוד ילד, חלומות המחול של יפית סבג נמוגים בזוהר הסלון לכלות, ושקורי יילך, באנחה כבדה שהמצלמה לא מתעדת, לעוד מפגש עם מישהו מהרשויות, בנסיון להבין למה לא מגיע לו להתפרנס כמו בן אדם.

אז אם זה פחות או יותר מה שיש שם, למה חנקתי דמעות והתרגשתי ולמה אמשיך לצפות באדיקות? לא רק בגלל איכויות העשיה הטלוויזיונית, תחושת ה"ריאליטי טי וי" שהיוצרים עמלו עליה קשה והצליחו, או בגלל שהפריפריה הישראלית חודרת למרכז הטרנדים התרבותיים. זה מתרחש לא רק בטלוויזיה: במוסיקה ובספרות, מתחילת שנות התשעים מתרחש גילוי מחדש של עובדה פשוטה מאד, שמטיב לבטא אותה שדרן רדיו מקומי, יהודה מסס: "מדינת ישראל לא נגמרת בצומת עד הלום".

 

מה זה עושים סרט על דימונה?

 

אבל היא כן נגמרת שם. גברת בן חמו מספרת כיצד בטירונות הסתכלו עליה במבט של פליאה גדולה כשאמרה שהיא מדימונה, ואמרו לה, לא רואים עליך. היא צעירה ממני בערך בשני עשורים, אני מניחה. במחזור הטירונות שלי הסתכלו עלי באותו מבט של חוסר אמון כשאמרתי שאני מאשדוד. מאז, מאות פעמים בחיי שמעתי ש"לא רואים עלי". דור שני לדימונאים עדיין נלחם על הכרה בכך, שאין שום הבדל מהותי בינו לבין "האחרים", אלה שגרים בערים שיש בהם המוני בורגרנץ' וגני שעשועים נקיים מעקרבים. גם קצת יותר עבודה, בינתיים. תחושה עזה של פריפריאליות מחלחלת אל תוך הפרק הזה, תחושה של נידחות שמתעמתת עם חלומות על מקומות אחרים. "פריז הקטנה", קוראים שם לבוטיק של שמלות לא-כל-כך טרנדיות בלי שמות של מעצבים. "חוף לידו", כך קראו לפיסת הים הזעירה באשדוד הפריפריאלית של ילדותי. מה השתנה? לא הרבה, לא די כדי ליצור תקווה שיצחק שקורי אכן "יתקדם בחיים" אם רק יגמור עשר כיתות לימוד.

אבל פריפריאליות אינה פרובינציאליות. מיקומו הגיאוגרפי של בית משפחת בן חמו, חמישה חדרים, מאה שלושים מטר, מדביק לו תווית מחיר שסוכן נדל"ן במרכז היה מגחך לעומתה. הפרובינציאלייות האמיתית תתגלה אצל אותם צופים שיזפזפו ויגידו לעצמם – דימונה? מה זה עושים סרט על דימונה? כבר אין מה לראות בטלויזיה?

ובכן, יש. מי שרוצה, ילווה באמפטיה גוברת את טלנובלת-ההתחתנות של יפית סבג עם בחיר ליבה שי ויצמן, שמונה מאות מוזמנים. מי שכועס, יתהה כיצד חמישים שנה אחרי, יצחק שקורי, אשתו המובטלת, בנו שחזר בתשובה וביתו התלמידה ממש לא מעניינים את המדינה הזאת. מי שמכיר, מי שנלחם על ההבדל המהותי בין פריפריה לבין פרובינציה מוזמן להחניק דמעה ולשאול את עצמו עוד כמה שאלות מאד בוערות ומאד נחוצות ודחופות על פניו של המקום הזה, בין חזון לבין עקרבים ליד הנדנדות החלודות של הדור הבא. ועל כל אלה, למרות שזה מרוכך ומלווה במוסיקה מרגיעה, צריך לומר תודה ליוצרי הסדרה, כי בסופו של דבר טלוויזיה טובה היא טלוויזיה שמעוררת עוד ועוד שאלות דווקא מתוך הטריוויאלי, היומויומי, המרחב המדברי הקשה בין הבית לבין השוק לבין לשכת העבודה לבין הייאוש והנחמה.