אלוויס חי. יש לכם סבלנות?

הקדוש אלוויס קוסטלו חוזר לעצמו באלבומו החדש. על הניסים ועל החולשות

אחרי שסיים את שיתופי הפעולה המיותרים עם סופי פון אוטר וברט בכרך, חוזר סוף סוף אלביס קוסטלו עם אלבום סולו חדש בשם "כשהייתי אכזרי" ("When I was Cruel"), שכמו תמיד אצלו, מציג רגעים מרגשים במיוחד לצד בעייתיות, שאותה, אני מתוודה, לא קל להסביר. קוסטלו, 46, חי ומבלה את זמנו בין דאבלין, אירלנד ולוס-אנג'לס, נשוי לקייטלין אוריאורדאן, הבסיסטית לשעבר של הפוגס, וחי באושר. לדבריו, הוא "עושה את מה שהוא רוצה ואוהב לעשות". היום ברור למדי כי קוסטלו הוא המוזיקאי הכי גדול של דור הפאנק, למרות שמעולם לא היה אמן פאנק פר-אקסלנס. "הקלאש" העמידו אלבומים לא פחות טובים משלו (אם לא יותר), אבל קוסטלו הוכיח לאורך השנים שהוא עובר אותם בהתמדה, ובראיה לאחור, הרפרטואר שלו מחזיק מעמד לא פחות טוב (אם לא יותר).

קוסטלו הוא אחד התמלילנים הגדולים (אם לא הגדול מכולם) שפעלו ב-25 השנים האחרונות. כמלחין הוא ניפק עבודות מרשימות במיוחד שהציגו תחכום, רבגוניות ועומק. וכמובן, היכולות שלו כזמר הן פנטסטיות, וגם כשהוא שר קיטש, הוא מציג רצועות עבות בשר. עם זאת, באופן לא ממש ברור, המילים שלו - טובות ככל שיהיו - עומדות לעתים בעוכריו ומציגות אותו כטרחני להפליא. המחויבות שלו אליהן טעונה וספוגה בכבדות לא חיובית, כמו מותירה את המאזין ללא חמצן. הוא מזכיר פטפטן חכם-אך-בלתי נלאה, שאחרי עשרים דקות מתקשים להקשיב לו. ולכן לא תמיד ארבעה לחנים דגולים לאלבום מספקים - לפחות אותי, כאחד שמכור לרעיון של סינגלים של שלוש דקות מבית היוצר של הולנד-דוזייר-הולנד ולנון ומקרטני. כמו כן, דווקא המתנה הגדולה שניתנה לקוסטלו, קולו החם, הופך מעיק מפעם לפעם בשל שימוש בעוצמה מיותרת, במקומות ש"קוליות" יכולה היתה להועיל הרבה יותר. בראיה פרספקטיבית, רוב להיטיו הגדולים – "אליסון", שיפבילדינג", "אוליבר'ס ארמי", "כל יום אני כותב את הספר" - מאופיינים בשירה קלילה (יחסית לקוסטלו).

 

מצטט את אבבא

 

"כשהייתי אכזרי" הוא אלבום אופייני מאוד של קוסטלו. מנגנים בו סטיב ניאב (קלידים) ופיט תומס (תופים), החברים לשעבר מהאטרקשנס (ברוס תומס הבסיסט לא שותף מאחר שקוסטלו לא סובל אותו, וזאת לאחר שתומס "בגד" בו והוציא ספר רוויי לכלוכים על קוסטלו והאטרקשנס). קוסטלו חוזר באלבום לצליל של "This Year's Model" מ-78', אחד מאלבומיו הטובים ביותר, לצד אזכורים מאלבומים שונים שלו לאורך כל הקריירה. שלא תהיה טעות: "כשהייתי אכזרי" לא מדגדג את העוצמה של יצירת המופת ההיא, אבל מעניין בהרבה מ-"Brutal Youth" מ-96'. צליל התופים מחוספס כהלכה, קוסטלו מרבה להשתמש בצליל גיטרות עם תדרי אמצע בולטים, שמזכיר את ה"צלליות". המקצבים מגוונים ומורכבים כתמיד, וקוסטלו נע בין רוקנרול אגרסיבי לבוסה-נובה ולאטין, שמותכים לכדי קרקס מרשים של צלילים.

כוחם של השירים הטובים טמון ביכולת של קוסטלו להביע עוצמה מוזיקלית מרשימה היוצאת מאדם בשנות הארבעים לחייו, מבלי להישמע פתטי. "45" עוסק בערגה לנעורים ומשבר גיל הארבעים, ומקשר בין גילו של קוסטלו בזמן כתיבת השיר (45) לבין תקליטון ה-45 שליווה אותו בנעוריו. ב-"Spooky Girlfriend" מתאר קוסטלו את הנערה שהיה רוצה ומבטיח שהוא יהיה "החברה המפחידה שלה". "Tear Off Your Own Head" הוא שיר מעורפל ולא ממש ברור, למיטב הבנתי, על חוסר היכולת למרוד במוסדות הכופים. שיר הנושא "כשהייתי אכזרי" מצטט את "Watch That Scene, Digging the Dancing Queen" המונומנטלי של להקת אבבא. ”Episode Of Blonde" משחזר בהצלחה רגעים של תחכום וכוח מסוג "צופה בבלשים" הוותיק. "Tart", הפנינה של האלבום, מכיל גם מלודיה דגולה ויכולת ווקאלית משכנעת של קוסטלו.

האמת היא שאם היו פה עוד ארבעה שירים ברמה הזו, אפשר היה לסמן את "כשהייתי אכזרי" כקלאסיקה אמיתית. אבל גם ככה, אין לקוסטלו במה להתבייש. אומנם החולשות התורשתיות שלו מוצגות כאן לראווה, אבל קוסטלו, למרות הכל, נותר תותח. הוא אומנם לא מגיע לפסגת יצירתו (למשל "חדר מיטות מלכותי"), אבל גם רחוק מלגרד את התחתית. זה נשמע אולי מוזר, אבל קוסטלו הוא סוס מירוץ משובח שמעולם לא הגשים את מלוא הפוטנציאל הטמון בו.