"הישראלים מתייחסים אליי כמו לזבל"

סייענים פלסטינים, ששוחררו אחרי ששהו כשנה בכלא דהריה, מספרים על העינויים, החקירות וההשפלה לה הם זוכים כיום, כשהשב"כ מתנער מהם

כשפרצו חיילי צה"ל לתוך כלא דהריה הפלסטיני, ושיחררו את הסייענים שהיו כלואים בו במשך חודשים רבים, חשב אדי (שם בדוי) כי תמו כל צרותיו.

אלא שמאז אותו שיחרור, לפני כשלושה שבועות, מבלה אדי - שסייע לשב"כ במשך קרוב לעשר שנים, וזכה בתעודת זהות כחולה לאחר הסכם אוסלו - את ימיו סגור בבית מלון בתל אביב, ולא מעז לצאת החוצה.

"אני חי בתוך כלוב, בתוך כלא", הוא אומר. "אני פוחד לצאת החוצה. אם יתפסו אותי או שהמשטרה תעצור אותי לבדיקה, אני לא יכול לעשות כלום. אין לי תעודת זהות - כי הפלסטינים לקחו לי אותה כשהכניסו אותי לכלא, וכשביקשתי חדשה בישראל, עושים לי בעיות. אין לי עבודה בישראל ולא ראיתי את המשפחה שלי כבר המון זמן. הישראלים מתייחסים אליי כמו לזבל".

 

"בשב"כ אמרו שלא צריכים אותי יותר"

 

עם קבלת תעודות הזהות הכחולות, חודשים ספורים לאחד החתימה על הסכם אוסלו, עברו סייענים רבים לחיות בדירות ששכר להם משרד הביטחון, והמשיכו לעבוד בארץ. אולם, לאחר שמשרד הביטחון הפסיק לממן להם את המגורים, נאלצו רבים מהם לשוב לבתיהם ברשות הפלסטינית כדי לחסוך בהוצאות.

"אני לא רציתי לחזור לכפר", מספר אדי, "הייתי חייב לפרנס את המשפחה שלי. שכרתי דירה על חשבוני ברמלה, עבדתי בכל עבודה שיכולתי ושלחתי כסף הביתה. כשהכסף לא הספיק, גרתי שמונה חודשים במכונית שלי. זה היה בלתי אפשרי לחיות ככה".

אדי מספר כי ניסה גם ליצור קשר עם מפעיליו בשב"כ ולבקש סיוע. לדבריו, אנשים עימם עבד במשך שנים רבות - העביר להם מידע אודות מבוקשים וסיכן עצמו למענם - התייחסו אליו כמו לאוויר. "הם ביקשו ממני להפסיק להתקשר, אמרו שהם לא מכירים אותי, שלא צריכים אותי יותר ואין לי מה לדבר איתם".

אדי ניסה את מזלו גם במכתב למשרד ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. במקום סיוע, הפנתה אותו הלשכה, בנימוס, לאגף השיקום במשרד הביטחון. הוא המשיך להיזרק בין דירות וחורשות עד שלבסוף, בשנת 2000, נשבר וחזר לביתו בצוריף.

כמוהו עשו גם סייענים רבים אחרים שנתקלו ביחס המשפיל של מדינת ישראל כלפיהם. אלא שמאז חזרתם לשטחי הרשות הפלסטינית, חייהם אינם חיים. רבים מהם נעצרו פעמים רבות על ידי כוחות הביטחון הפלסטיניים, נחקרו ועונו ולבסוף הושלכו לכלא ללא משפט.

 

חודש בשירותים, בעמידה, בלי מכנסיים

 

"באו לקחת אותי בערב, כשישבתי בחצר, מחוץ לבית", מספר אדי. "היו שם, שלושה חמושים, אנשים של תאופיק טיראווי, ועוד שלושה באו פנימה. לכולם היו אקדחים, ובחוץ חיכו לנו גם כמה מכוניות. הבאתי להם תעודת זהות ישראלית, אמרו אם ככה, אתה ישראלי, בוא איתנו. שמו לי מעיל על הפנים, ולקחו אותי לכלא ברשות הפלסטינית. לקחו אותי לאיזה מקום, והתחילו להרביץ מכות בראש. עד היום כואב לי בכל הראש. כל הזמן שאלו – איך אתה עבדת בשביל ישראל? איך יש לך תעודת זהות כחולה? החוקר אמר לי שהוא היה עצור 20 שנה בישראל, וכבר מזמן הוא מחפש למצוא סייען כמוני ולתקוע אותו. שאלו אותי מה ביקשו ממני הישראלים לעשות".

"אחר כך, חודש שלם שמו אותי בשירותים, בלי מכנסיים, כשאני עומד. אוכל לא קיבלתי, רק מדי פעם מישהו בא ושם לי כמה ענבים בפה והולך. חודש הייתי ככה, עם עיניים מכוסות. ואז לקחו אותי לקצין שחקר אותי, ואמר לי: 'אני יכול לדפוק לך כדור בראש, ואף אחד לא יידע מזה. אתה צריך לספר לי הכל'. אמרתי לו שיש לי שבעה ילדים ואני צריך להביא להם אוכל. אמר לי החוקר: 'זה לא מעניין אותי בכלל. אם תמות הילדים שלך יסתדרו'".

 

"ישבתי כל הזמן בבית ופחדתי לצאת"

 

מוסא (שם בדוי), בן 49 מצוריף, נשוי ואב לשמונה, עבד עבור ישראל מאז 1977. הוא נלקח מביתו שלוש פעמים, עונה, והושלך לכלא. בפעמיים הראשונות, כשהשיתוף הביטחוני בין ישראל לפלסטינים עוד היה קיים, שוחרר לאחר חודשיים-שלושה.

"אחרי שהישראלים שיחררו אותי בפעם הראשונה", הוא נזכר, "הם הציעו לי דירה בירושלים. הסכמתי ובמשך שנה שלמה גרתי שם וגם המשפחה שלי באה. אבל אז, כשאישתי והילדים חזרו לצוריף בגלל הלימודים של הילדים, ובאו רק פעם בשבוע או פעמיים, לקחו לי את הדירה הגדולה וזרקו אותי לחור בקטמון. גם הדירה היתה קטנה, גם הסביבה היתה מגעילה - נרקומנים וכל מיני דברים שאני בכלל לא יכול לספר לך. לא יכולתי להביא לשם את הילדים שלי, יש לי בנות גדולות. זה היה מקום שאי אפשר היה להביא אליו משפחות - אז קמתי וחזרתי לכפר".

אבל החיים בכפר היו בלתי נסבלים, שכן כולם ידעו שמוסא הוא משת"פ. "ישבתי כל הזמן בבית ופחדתי לצאת", הוא מספר. "כולם ידעו מאני ואמרו לי שאני שחוט, גמור. אבל לא התייחסתי. ואז באו ואספו אותי שוב לחקירה". גם המעצר הזה נגמר בבית כלא פלסטיני, ממנו שוחרר מוסא בגלל התערבות של ישראל.

אלא כשנעצר בפעם השלישית, במאי 2001, הוא נלקח לכלא דהריה ושהה שם עד ששוחרר על ידי חיילי צה"ל. "ישבתי שם שנה וחודש, נרקבתי. לא ראיתי משפחה ולא ראיתי כלום. אמרו לי שאני יושב כי אני עוזר לישראל. עכשיו ישראל מתייחסת אליי כמו שהיא מתייחסת, ואני יושב בבית מלון ולא עושה כלום, לא רואה את המשפחה ולא כלום".

 

"אני שרוף, וכולם יודעים שאני סייען של השב"כ"

 

אדי ומוסא מספרים כי מאז ששוחררו והועברו לישראל, מעביר אגף השיקום במשרד הביטחון, להם ולסייענים אחרים שנמצאים כעת בישראל, 500 שקל בשבוע להוצאות מחייה. אולם, אומר אדי, הכסף מספיק בקושי לאוכל ו"אני לא יכול לפרנס את אשתי ואת שבעת ילדי בצוריף". אדי:"אישתי לא עובדת והילדים שלי קטנים. עם הכסף שאני מקבל אני בקושי מצליח לקיים את עצמי. אין לי כסף לקנות אפילו כרטיס שאיתו אני יכול להתקשר למשפחה בכפר. לא ראיתי אותם כבר יותר משנה ומאז ששיחררו אותי יצא לי לדבר איתם רק כמה פעמים. אני דואג להם, כי עכשיו אי אפשר לדעת מה יקרה. אני שרוף - כולם יודעים שאני סייען של השב"כ".

 

ישראל שוכחת את אלה שעזרו לה

 

"המצב שלהם מאוד קשה", אומר ח"כ איוב קרא (ליכוד), אחד מחברי הכנסת היחידים המטפלים בעניינם של הסייענים הפלסטיניים והלבנוניים. "למדינת ישראל יש מנהג מגונה לשכוח את האנשים שעזרו לה. וזה מה שקורה גם עכשיו, עם האנשים האלה, שתקועים כאן כבר שלושה שבועות, לא יכולים לראות את המשפחות שלהם, לא יכולים לעבוד והם חיים בתוך בית מלון ולא עושים כלום. וזה, אחרי שישבו בכלא הפלסטיני רק בגלל שעזרו לישראל". על פי הרישומים של קרא קיימים כ-43 סייענים פלסטינים שישבו בכלא כשנה ויותר. קרא הוסיף כי יעשה הכל כדי לפתור את הבעיה, לרבות פנייה לראש הממשלה.