על המים או לא, אולי תלכי?

"תמרה הולכת על המים", ספרה החדש של שפרה הורן, כובש את רשימת רבי המכר, ומציע שוב אותה נוסחה: נשים חסרות מזל, מיסטיקה לעניים, מרקים, לחמים, פיטמות ולשונות. לנועה מנהיים לא היה טעים

קפקא אמר פעם כי ספרות גדולה חייבת לפעול עלינו כמו אסון. ומה קורה כשהמציאות פועלת עלינו כמו אסון? איזו ספרות נקרא אז? לרשימת רבי המכר פתרונים. ספרי הרוחניות למיניהם צוברים שוב גובה בעוד העם מנסה למצוא נחמה בין דפיהם, ובמדור הספרות היפה תוכלו למצוא את קואלו הנצחי ואת ספרה החדש של שפרה הורן, שמבצע כניסה מרשימה כבר בשבועות הראשונים לאחר צאתו לאור. מעבר לעניין שמעורר הסיפור שמאחורי הספר (הורן שלחה אותו בעילום שם להוצאת עם-עובד וכתב היד התקבל), ההפתעה הגדולה יותר היא העובדה שעורכות ה"ספריה לעם", אילנה המרמן ונילי מירסקי, לא הבחינו כי מדובר בספר של הורן או לפחות, במישהי שמנסה לחקותה במיומנות מרשימה.

 

ואלוהים שותק

 

כמו בספריה הקודמים, גם כאן תקבלו גיבוב של מיסטיקה בפרוטה, שושלות נשים חסרות מזל ועיר, שהיא במידה רבה אחת מגיבורות הספר, בין אם מדובר בירושלים ובין אם ביפו עסקינן. אפילו פרטים קטנים יותר שועתקו לנוחותה של הכותבת בהסתמך על זיכרונם קצר הימים של הקוראים. כמו גאולה האדמונית, גיבורת הספר "ארבע אמהות", גם תמרה שלנו היא ג'ינג'ית גאה בעלת שער שנקצץ. גם כאן יהיו לנו יחסים קרובים עם ערביה ועם בנה, וגם כאן יהיו לנו סירים מלאי כל טוב וילדה שהוכנסה לתוך אחד מהם, אמנם לא מאחר שנולדה מוקדם מידי אלא מכיוון שיצאה החוצה לשלג וקפאה, אבל מה זה חשוב. אלוהים אולי נמצא בפרטים, אבל אלוהים שותק.

עלילת הסאגה המורכבת לכאורה של "תמרה הולכת על המים" כוללת אם שהיא למעשה סבתא, ערבי למחצה שהוא למעשה יהודי שלם, ונזיר קדוש ובעל סטיגמטות (המכונות משום מה בספר "סטיגמות") שהוא למעשה נפקן משולהב החומק בלילות לחלוק מחסדיו ולגמול מטובו לבנות העיר הבודדות. הורן יוצאת מנקודת ההנחה שהקוראים הם ערב רב של בעלי קיבעון אורלי, ולכן דואגת לפטם אותם ולדחוס לפיותיהם מכל טוב, בין אם יהיו אלו מרקי בורשט אדמוניים, לחמי שיפון חמים, פטמות רוטטות או לשונות תאוותניות. אין ספק שהנוסחה עובדת, ודין הפרעות שביצעו הערבים ביהודי המדינה-שעוד-לא-קמה כדין הפיגועים היומיומיים, לפחות אם נשפוט על פי מכירותיו הנאות של הספר, אז מה לי כי אלין?

 

בורשט של איכרים

 

מכל ניחוחותיו וטעמיו של הספר נודף ריח עז של זיוף שהונפק כדי להשביע את תאבונם של ההמונים. יכולותיה הטכניות ועושר השפה הברור של הורן בולטות בספר זה כמו גם בקודמיו, ונשאלת השאלה מדוע היא בוחרת לבזבז אותם על יצירות שהן מזון מהיר במקרה הטוב, במקום לספק לנו יצירה אחת ראויה, שתכלול בתוך העושר והקיטש גם משהו נוסף, אמיתי.

לסבתא שמחה יש ב"תמרה הולכת על המים" שני מרקי בורשט, שנבדלים זה מזה בכמויות השום ובאיכות הבשר, ובעוד משהו. "בורשט המלכים" הוא נקי וטהור ככלה ביום חתונתה (מלבד הכלות של הורן, שמגיעות כולן לחופתן כשכרסותיהן בין שיניהן), ואילו ב"בורשט האיכרים" היא יורקת רקיקה בריאה אחת של בוז. ייתכן שזה הטעם שפגם בארומה של הספר עבורי. אחרי ככלות הכל, יש מלחמה, ומגיע לנו משהו טוב יותר מבורשט של איכרים.

 

תמרה הולכת על המים, שפרה הורן, הוצאת עם-עובד, 352 עמ'