מיום שהפך לשחקן מרכזי בזירה הפוליטית בגרמניה, שנים רבות לפני שעלה לשלטון, היה אדולף היטלר מוקד לפנטזיות רומנטיות של נשים גרמניות רבות מספור. הם שלחו לו מאות אלפי מכתבי אהבה בימי ההולדת שלו ובימים רגילים הציעו לו נישואין, ביקשו ללדת את ילדיו, לנשק את רגליו, להיות במחיצתו. לעתים קרובות קורה שסמלים של עוצמה פוליטית הופכים לסמלים רומנטיים וארוטיים רק מכוח העוצמה: לנו קצת קשה, מעבר לזמן ולמקום, להבין מדוע וכיצד זה קורה, וגם אחרי שנצפה ב"הנשים של היטלר" (20:00, ערוץ 8) לא נבין יותר, ואפילו לא נדע הרבה יותר.
צעצוע ביתי
שני הפרקים שצפיתי בהם - אחד מוקדש לאווה בראון, פילגשו של היטלר במשך 17 שנה ואשתו ביום האחרון בחייו, והשני למגדה גבלס, אשתו של יוזף גבלס שר התעמולה אבל מי שהיתה למעשה הגברת הראשונה של גרמניה, כי את אווה בראון שמרו בסוד, כמיו צעצוע ביתי חשאי שיכול להזיק אם יוצג בפומבי - מספקים די והותר מיצר המציצנות של הצופה המתעניין בפרטי הטריוויה של חיי היטלר וטרם חרש את הביוגרפיות שלו.
הנה, אווה: ילדה בורגנית טובה, עוזרת-צלם עם מודעות אופנתית גבוהה וחלומות זוהר, פוגשת את מי שיהיה לימים הפיהרר ומתעלקת עליו בהצלחה. תחילה נדמה שיעשה איתה מה שגבר מכובד אמור לעשות, כלומר – יישא אותה לאשה, אבל גם שני נסיונות התאבדות לא מועילים בעניין הזה, ובראון מוגלית לחיי זוהר מטומטמים באחוזתו הפרטית של הפיהרר. מה בדיוק היה ביניהם, אם בכלל?
דיווחים על ממצאים מן הסדינים, או העדרם, תוכלו לשמוע בגוף הסרט. קטעי פילם נושנים, בשחור לבן ובצבע, מתעדים אשה המנותקת לחלוטין מן העולם שהיטלר יצר. באחוזה בברגדרוף פיקדה אווה על המשרתים אך בקושי, ליוותה את מסעות הכיבושים של אדולף בהתעדכנות בהנעלה אוסטרית, איטלקית וצרפתית, וכל הזמן רצתה רק להתחתן. ביום האחרון בחייו ניאות, הגניב לבונקר רשם נישואין וטבעת גדולה מדי, מרוב התרגשות היא טעתה בחתימתה על תעודת הנישואין, ואחר כך התאבדה. סוף.
אבל מדוע נמשכו אליו נשים רבות כל כך? מה עוררה בו המשיכה? מה קרה לו אחרי שגלי ראובל, אחייניתו האהובה ויש אומרים גם המאהבת שלו, התאבדה בירייה מאקדחו? האם משום כך לא יכול היה לקיים קשר רציף ומשמעותי עם אשה? האם בשל כך הפכה בראון לצעצוע? האם כל זה מתקשר לאשה החשובה באמת בחייו – אמא – וליחסיה-שלה עם גברים? אין תשובות בהפקה המלוטשת של ה-ZDF, תחנת השידור הגרמנית שבאמת מקפידה על תיעוד מקסימלי ומינימום של נסיונות להסביר. גם כשאלה מופיעים מפיהם של משרתים צייתנים או פסיכולוגית דעתנית, הם לא מניחים באמת את הדעת.
השכנה של ארלוזורוב
מעניין יותר הוא הסרט השני, המוקדש למגדה גבלס. הו, משק כמנפי הההיסטוריה ברוורס, לו רק ניתן היה לבצע אחד כזה: מתברר, אם לא ידעתם, כי בנעוריה היתה מגדה פליטה ממלחמת העולם הראשונה ומטופלת באב-חורג יהודי, גם שכנה מסורה וגם חברה טובה של חיים ארלוזורוב. ייתכן מאד שטיפחו יחד חלומות ציוניים. יתכן שמגדה ענדה מגן דוד וחלמה על פלסטינה, אלא שהדברים לא נסתייעו. נהפוך הוא: כשארלוזורב נסע לגרמניה, זמן מה לפני הירצחו, כדי להשתדל בעניין נכסי היהודים שם, ניסה ליצור עימה קשר והיא הודיעה לו שהדבר מסכן אותה ואותו ושעדיף שייעלם. מאוחר יותר, לא השתדלה אצל בעלה כדי למנוע את מותו של אביה החורג במחנה ריכוז. היא התרכזה בחיים של סמל. היא היתה האשה הגרמניה המושלמת. ולדנית ולא דעתנית, מטופחת ולא מינית, משכילה ולא מאיימת, זוהרת כקישוט נאה לצד בעלה, לצד הפיהרר.
"לנשים אין מקום על הבמה המדינית", קבע הפיהרר וקיבע את מגדה בתפקיד חפץ. היא אהבה את זה. ודאי יותר מאשר את ששת ילדיה, אותם הרעילה במו ידיה בבונקר של היטלר, בכתה קצת והלכה לשחק פסיאנס עם עצמה. מדוע? גם כאן ההסברים לא מספקים, מובנים אך ברמה האידאולוגית. היא חיה למען הפיהרר, ילדה אותם למענו – ובגרמניה ללא הרייך לא היה בעיניה טעם בחייהם. כפי שבעיני הטלר לא היה טעם בחייהם של מאות אלפי חיילים בשנה האחרונה למלחמה? לא נדע, לא מתוך הסרטים האלה.
עם כל המסתורין והלחשושים שאפפו את הנשים בחייו של היטלר, הן היו אגביות לגמרי, חסרות כל משמעות בתמונה הגדולה. בדיוק כמו הנשים בחייו של סטלין, שלא היסס להיפטר מרעייתו ואם ילדיו. מה נותר? סרטים עשויים היטב, הצצות מדודות לחייו הפרטיים הכמו-בורגנים, כמו-מהוגנים של עריץ, והמון אנקדוטות מעניינות בפני עצמן, וכרגיל, שאלה לא פתורה: למה.
הנשים של היטלר, חמישה פרקים, ערוץ 8, ג', 20:00