אמריקה בידינו. גם רמת גן

פרקים מובחרים מיומנו האישי של המוזיקאי שי נובלמן, שלקח גיטרה ויצא לסיבוב הופעות אמריקאי לגמרי לבד. הבדידות, הלחץ, הקהל האמריקאי, העיתונות, והמסקנה: "אני רוצה לעשות בדיוק את זה כל הזמן". מסמך ציוני-מוזיקלי גאה

כשהוא חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, יצא המוזיקאי הישראלי שי נובלמן ב- 30 במרץ לסיבוב הופעות קצר בארה"ב, אותו פתח במערב התיכון וסיים בניו-יורק. כשברזומה שלו ביקורת מזהירה ב"רולינג סטון" (אחד ממבקרי המגזין כלל את אלבום הבכורה של נובלמן, "How To Be Shy", ברשימת אלבומי השנה שלו), שלח נובלמן מישראל אי-מיילים לרחבי המערב התיכון האמריקני וסידר לעצמו תשע הופעות בחודש, במטרה להיחשף. קטעי היומן המובאים כאן לקוחים מתוך יומן מסע ארוך שכתב (באנגלית), בו הוא מתאר את ימיו ולילותיו ביבשת האמריקאית.

***

 

שיקגו, טייק 1: "הופעתי בפני שלושה אנשים"

 

באחר צהריים קר של יום שלישי (2.4) לקחתי את גיטרת המרטין שלי ועצרתי מונית שתסיע אותי למקום ההופעה בשיקגו. בקהל היו שלושה אנשים. הייתי מאוד מאוכזב; מעולם לא הופעתי בפני שלושה אנשים. מאוחר יותר, כשהבנתי שהגיטרה שלי יוצאת מכיוון כל הזמן, דווקא הוקל לי. מיהרתי לחנות גיטרות קרובה כדי לתקן את הגשר ולהחליף את המיתרים. "לחץ אוויר במטוס", פסק הטכנאי.

באותו ערב החלטתי לבדוק מה קורה בפסטיבל. אני חייב להסביר שבכל יום הפסטיבל מתרחש במועדון אחר בעיר. באותו לילה הפסטיבל התקיים במקום בשם "סקובאס". העיתונאי דייב באש, שארגן את הפסטיבל, קידם את פניי בחביבות והציג אותי בפני כמה עיתונאים שהיו שם. הוא היה מאוד גאה על כך ש"אמן בינלאומי" הגיע כל הדרך מישראל לשיקגו כדי לנגן בפסטיבל שלו. החבר'ה היו ממש חברותיים, קנו עותקים של האלבום שלי והתעניינו מה, לכל הרוחות, קורה בישראל. זו דוגמה טובה לכך שהפכתי לדיפלומט ונציג ציוני במאה אחוז.

 

שיקגו, טייק 2: "על הגיטרה, אריק קלפטון"

 

ביום שישי התעוררתי בבוקר ורציתי למות. כאב לי הראש, לא יכולתי לצאת מהמיטה ולא היתה לי אנרגיה בגוף. בשעה 12 לקחתי את החולצה האהובה עלי, עשרים עותקים מהאלבום שלי ואת ערכות העיתונות שלי, תפסתי מונית לפאב 'אייבי', להופעת הפסטיבל הראשונה שלי (מעולם לא היתה לי הזדמנות להופיע בערד). העיתונאי דייב באש קידם את פניי. הוא לבש כובע בוקרים, משקפי יוסי שריד קטנים וחיוך מאוזן לאוזן. 'אני כל כך שמח שאתה כאן', הוא אמר, ואז עלה לבמה והציג אותי בסגנון אופייני לאד סאליבן. ברגע שסיים את נאומו פרצתי באקורד הפתיחה של 'Beautiful Life'. זה היכה בי. אני מנגן בפסטיבל פופ בשיקגו מול קהל של אוהדי רוק. התפרעתי על הבמה כשאני מציג את הלהקה הדמיונית שלי. 'על הגיטרה, אריק קלפטון', צווחתי, והקדשתי את 'Fireworks Tonight' לגיבורי המוזיקה שלי – מקרטני, סקוט ווקר, ברברה סטריינסנד וסלין דיון, הקהל התפוצץ מצחוק. תפסתי אותם, הם היו שלי.

כשירדתי מהבמה, הייתי שוב בריא. האדרנלין עשה את העבודה. חתמתי על עותקים מהאלבום ונשארתי לראות את שאר ההופעות. 'The Capital Years' מפילדלפיה הרשימו אותי מאוד. הם הציגו סט שירים ששילב את הצליל של הסטרוקס ודימוי של להקת אר-אנד-בי בריטית מהסיקטיז, שילוב של "The Pretty Things" והקינקס. עשר דקות אחר כך שתיתי בירות עם הלהקה מאחורי הקלעים והתברר לי ששמו של הסולן הוא שי, והוא ישראלי לשעבר, שהגיע בגיל ארבע לארה"ב. הפכנו לבני ברית.

 

אינדיאנפוליס: "חוויה סוריאליסטית"

 

בבוקר יום שני הגעתי לאינדיאנפוליס כדי לבדוק את חנויות התקליטים העצמאיות. הייתי חייב לייחצן את המופע שלי בפאב המקומי, 'בירדיס', ועוד בשיקגו התראיינתי באי-מייל לסטיב האמר, עורך 'Nuvo', מגזין התרבות של אינדיאנפוליס. החנות הראשונה שבדקתי היתה 'תקליטי לונה', שם פגשתי את המנהל/מפיק של להקת 'Guided By Voices'. השארתי שם חמישה אלבומים שלי וקניתי שלושה תקליטים: החדש של 'ווייט סטרייפס' (פנטסטי), 'Circulatory System' ו-'Flaming Pie' המאכזב של מקרטני (כמה שאני אוהב את 'Driving Rain'). נכנסתי למוטל, התראיינתי ל'מעריב אמריקה' ואחר כך התקשרתי לחברי הטוב בועז גולדברג. הרגשתי מאוד בודד.

משם המשכתי לבלומנגטון. קווין ברנס, סולן להקת 'אוף מונטריל', הציע לי לפתוח את הופעתם. הייתי מאוד נרגש. ידעתי שיהיה קהל רב בהופעה. הופתעתי לשמוע שהלהקה הזו, שהקליטה חמישה אלבומים, פועלת ללא תקציב וללא מנהל. ההופעה היתה מצוינת. חיברתי את הגיטה למגבר ה'Vox', של קווין, כך שהיא קיבלה סאונד שמן. נהניתי מאוד. קפצתי על הרחבה בשיר 'cats', שרתי בפתיחת א-קפאלה את הפזמון של 'Lonely Boy', ויותר מאוחר, 'אוף מוטריל' הקדישו את כל ההופעה למיסטר שי נובלמן. הייתי בעננים.

אמא שלי נשמעה מאוד לחוצה בטלפון. המצב בארץ נורא ואיום. הלכתי לחנות מוזיקה מקומית וקניתי מפרטים. חזרתי לאינדיאנפוליס כדי לתכנן את ההופעה החמישית שלי בסיבוב. סטיב האמר, עורך 'Nuvo', כתב ביקורת מצוינת על המופע שלי. ובכל זאת, הבדידות החלה נושכת. לא היה לי עם מי לדבר כבר שבועיים. התחלתי לדבר עם עצמי בקול רם. לא קל להיות לבד, לנהוג 12 שעות ביום, לדבר עם זרים ולישון כל לילה במוטל אחר. הקשה מכל הוא שאי אפשר לשתף איש בחוויות והכל נשאר תקוע בפנים. הגיטרה הפכה לחברתי הטובה ביותר.

ההופעה בפורט ויין (עיירה קטנה באינדיאנה) היתה הכי מוזרה. כשהגעתי ל'ארט פאקטורי' נדהמתי כשאנשים באו ללחוץ את ידי ואמרו שאני האמן הבינלאומי היחידי שהגיע לעירם. נכנסתי למשהו שנראה כמו מתנ"ס, והופיעו אתי בערב עוד עשר להקות. היו שם הרבה פאנקיסטים שהלכו מכות בחוץ – פריקים נוסח מרלין מנסון. היו פתקים קטנים על הקיר שבהם היה כתוב "אל תהרגו אחד את השני". ניגנתי את 'Sad Song happy Song' מול נערי מרלין מנסון רוקדים ומשולהבים. חוויה סוריאליסטית.

 

ניו-יורק: "אגרוף, ואז נהיה שקט"

 

מאוהיו נסעתי לניו-יורק עם עיתונאי מוזיקה בשם בראד. העיתונים הישראלים בניו-יורק כתבו פריוויוז גדולים על שתי ההופעות שלי בניו-יורק, כך שלא הופתעתי למצוא הרבה ישראלים ב-'Knitting Factory' וב- 'CBGB'. ההופעה בפקטורי היתה בלתי נשכחת. זה היה המופע האינטימי ביותר שלי. זה הרגיש כמו הופעת תיאטרון, כאשר הקהל צפה בכל תנועה שלי והאזין לכל משפט שהוצאתי. למחרת ניגנתי ב-'CBGB גלרי' – מועדון חדש שנמצא בסמוך למועדון המיתולוגי. זו היתה ההופעה האחרונה שלי, שהועברה בשידור ישיר באתר של המועדון. המקום היה מפוצץ באנשים, אבל מה שהרגיז אותי היתה הלהקה שניגנה לפני; חבורה של נערים יהודים עשירים מניו-יורק. הם היו ממש איומים – ניסו להכליא בין דפש מוד לרדיוהד, אבל בצורה גרועה. כשהופעתי הם הפריעו לי ודיברו בקול רם מאחורי הבמה עם ההורים העשירים שלהם. אחרי כמה שירים אחד מהאנשים בקהל ניגש אל מאחורי הקלעים ונתן אגרוף לאחד מהם. נהיה שקט.

נתתי הופעה מדהימה. עכשיו אני יושב בדירה של חבר שלי, מנסה לחשוב מה הלאה. היה לי מסע הופעות מרגש ובלתי נשכח. כל מה שאני יודע זה שאני רוצה לעשות בדיוק את זה כל הזמן. אני אוהב את הבמה, ואני רוצה לראות אם אני יכול להזיז פה משהו. או שאחזור לרמת גן.