אחלה גבר

"אין לי חיים של חוג הסילון. אני נוסע בשבתות עם הילדים, הולך לסופר, ומחר יש לי שיחה עם הגננת", אומר יאיר לפיד. מי שנשים רבות רואות בו אידיאל גברי, נשוי 14 שנה לאותה אשה ומגדיר את עצמו כמשעמם. לפיד על משבר גיל הארבעים (שכנראה לא יגיע), על הגבריות המוחצנת ("אני לא מתבייש להיות בקשר עם הצד הנשי") ועל החיים בכלל. המשעמם הכי מעניין שיש

"החיים שלי לא ממש שונים מאלה של האיש שרואה אותי בטלוויזיה, הם לא מנותקים. אני מכיר סביבי בטלוויזיה אנשים שעברו לגור במין בועת זכוכית שרגל אחת שלה בטוסקנה והשנייה באיזה קוקטייל בהרצליה פיתוח, אבל החומרים של החיים שלי מורכבים פחות או יותר מהאירועים הבסיסיים של החיים. בשבתות אני לוקח את האוטו ונוסע עם הילדים לטייל במצפה רמון, כדי שיראו את המכתש הגדול. אני הולך לסופר וכל מי שרוצה, ניגש ומדבר איתי. אני הולך לכדורגל בשבתות. לא קרה שאמרתי לעצמי שלא אלך למקום מסוים, כי אולי יטרידו אותי - כי האמת שאני קצת אוהב שמטרידים אותי. בקיצור, לא יצאתי מתחום ההוויה הישראלית. אני חי חיים של המיינסטרים הישראלי, הבורגני. לא אטוס למונדיאל ביפן, כי זה יקר וזה רחוק. אין לי חיים של חוג הסילון, ואנשים שמנסים לעשות איזה שיעתוק של כוכבים בישראל נראים לי פתטיים. אני, יש לי שיחה עם הגננת מחר...".

הווידוי הזה של יאיר לפיד, 38, אומר הכל מבחינתו ומשאיר טעם של עוד מבחינתי. תוכו כברו, ואלה אולי שתי המילים הכי מתאימות לסכם ראיון אינטימי עם אחד הגברים הכי מרתקים במדינה, שגם הוכתר בעבר כהכי יפה.

השנה הוא מסכם עשר שנות טלוויזיה, ולמעט הפעם ההיא שבה טרק את הדלת ברשות השידור (וזה כאב לו נורא), היציבות שלו מעוררת קנאה. וגם ההצלחה המקצועית: הוא דוהר על סוס הרייטינג (21 אחוז בממוצע), הוציא את ספרו השלישי למבוגרים, "החידה השישית", ועם גל הפיגועים הגדול הוצמד לו הכינוי "המרגיע הלאומי", בזכות תוכניתו שהביאה לא פעם מרגוע ללב הקולקטיבי המדמם. לא, הוא לא מרגיש שזה צו חירום עבורו. "אני מניח שהחירום הפנימי שלי לא שונה בהרבה מזה של כל אחד".

ולמרות כל ההצטנעויות שלו, בראיון אחד על אחד הוא נשאר נורא מיוחד, וכל מה שבא לי לעשות איתו זה לקרוא לו שיר מתוך הספר של מאצ'י טאווארה, "יום השנה לסלט"... ובינתיים אפשר רק להמשיך לקנא בליהיא, שממשיכה לצאת איתו לטייל בכל גשם ראשון.

 

בעונה הנוכחית אירחת אנשים שחוו את תופת האירועים על בשרם. זה החליף את הצו 8 שלך?

 

"באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שלא מעניין אותי לראיין אנשים שהמקצוע שלהם זה לדבר על המצב, אלא אני רוצה לדבר עם אנשים שהם המצב. לעשות תוכנית שתשדר איזה יושר פנימי ושתעניין אותי, כי אני שקרן רע - כלומר, אני לא מצליח לעשות שידורים שמשעממים אותי, עם פרצוף שכאילו מעניין לי. ומה שמעניין אותי זה לדבר עם אנשים שהם הבבואה של מה שקורה לכולנו".

 

כשאתה יושב מול ז'נט, אמה של רחל הלר שנרצחה בפיצרייה בקרני שומרון ואם לליאור שנפצע קשה, איך אתה מרגיש? היה כאן שימוש בחשיפת הכאב למטרות רייטינג?

 

"זה מורכב יותר, כי אני מנסה לדבר איתה ולהבין מה קורה לה, בלי להפוך את זה לפורנוגרפיה של אלימות או של צער, לשמור על איזה סוג של הגינות כלפיה. בעיני נורא זול לגרום לה לבכות בדקה, מה שקל לעשות בטלוויזיה, כי זו דרמה ויש תאורה ויש קהל. מה שיותר חשוב לי זה ליצור דיאלוג שבו אבין מה עובר עליה. בעיני, יש משהו הרבה יותר חזק בדמעה תלויה מאשר בדמעה זולגת".

 

כשריאיינת את רס"ר בלום, שמנע בגופו את פיגוע ההתאבדות במחנה 80, תיארת את זה כאילו אתה צופה במערבון ולא הסתרת את העובדה שאתה נהנה.

 

"השיחה הזו היתה אחרת לגמרי, ונכון שמאוד נהניתי. קודם כל, זה היה אחרי הרבה זמן שבו לא נמנעו פיגועים אלא קרו, ופתאום בא גיבור וזה נורא חימם את הלב ושימח אותי. וגם התברר שזה בחור שיודע לספר סיפור ונראה מצוין. אז הלכתי עם הסיפור, שזה התפקיד שלי וגם מה שמעניין אותי במצב כזה".

 

21 אחוזי רייטינג, אתה מרגיש שיש לך תוכנית מובילה?

 

"כן, כמו שייתכן שבשנה הבאה זה לא יהיה. מבחינתי, הדברים שאת מתארת - גם הרייטינג וגם התחושה - קורים מחוץ לי. זה לא שלא חשוב לי רייטינג. אבל מהצד המקצועי יש עוד מדדים שחשובים לא פחות, וכשהתחלתי בטלוויזיה נשבעתי לעצמי לא להתחרפן מזה. אפשר להאמין לי או לא, ושכל אחד יעשה את הבחירה שלו. אני כולה מדבר בטלוויזיה. אני אפילו לא אחרון החיילים בשייטת, אני אפילו לא מייצר משהו. ההשתגעות מרייטינג היא סוג של חיפוש החשיבות העצמית, ואני איכשהו לא משתתף בזה".

 

אני מכירה קולגות שלך שממש נוירוטיים בעניין הרייטינג.

 

"מאחר שאני אדם לא נוירוטי בשום דבר, אני גם לא נוירוטי בזה. זה המקצוע שלי, אני מאוד משתדל להיות טוב בו, ואני לא נותן לו לשגע אותי. יש לי הסכם עם אבא שלי: הוא ביקש שכשימות אכתוב על המצבה שלו, 'פה נטמן יוסף טומי לפיד. הוא עשה כמיטב יכולתו'. זה גם מה שאני רוצה שיהיה כתוב על המצבה שלי. אני רוצה לעשות כמיטב יכולתי, וגם אם אף אחד לא ראה את התוכנית, גם אז עשיתי כמיטב יכולתי. העובדה שהשנה הצפייה יותר גדולה תלויה בהמון גורמים שלא קשורים אלי".

 

מה המפגש הכי מרגש שהיה לך העונה?

 

"באופן כללי, המפגש שלי עם בני אדם אף פעם לא רשום אצלי בתור עוד מפגש. אני אוהב בני אדם, מתרגש מהם ואכפת לי מהם. במפגש עם לריסה (דוגמנית חירשת שמובילה את הקמפיין לג'ינס "קרוקר" - ר.ג.) היתה עוצמה. כשהחלטתי לראיין אותה, כל העולם בא אלי ואמר לי שיצאתי מדעתי, שאי אפשר לראיין בחורה שהנכות שלה היא שהיא לא מדברת. ואני אמרתי, אתם יודעים מה, עלי. אם אני נופל, אתם לא אשמים, אני לבד אחראי על מה שקורה. והיא היתה הכי חזקה. נוגעת ללב, אבל לא מפני שריחמת עליה אלא מפני שאהבת אותה".

 

אתה מתקרב לארבעים. מה זה עושה לך? איך תעבור את המשבר המיתולוגי?

 

"קודם כל, יש לי עוד שנה וחצי. אבל אני חושב שהגברים שהכרתי ושעברו את המשבר הזה, עברו אותו משום ששיעמם להם. אתה רואה גבר שמגיע למפגש עם בלונדינית בת 24, ולגבר כזה יש מין מבט של קוקר ספנייל דביל".

 

ומה איתך?

 

"לא לי. אין לי עניין בבחורות בנות 24, וחוץ מזה החיים שלי נורא מעניינים. משבר גיל הארבעים היחיד שיכול להיות לי זה, נגיד, שאלך להיות רואה חשבון. אבל עם חיים כמו שלי, שהם גם יצירתיים וגם עם רגש, אין סיבה שזה יקרה, כי לא נראה לי שאגיע למצב של שיעמום. באופן כללי, פולחן הנעורים נראה לי אידיוטי".

 

הרכות שלך, העדנה, הקבלה, החמימות, "לדבר בגובה העיניים", הגישה הפסיכולוגיסטית - היית מייחס את כל אלה לצד הנשי שבך?

 

"יש לי תשובה לזה, ואני מקווה שהיא לא תתקבל עקום. כל החיים שלי הייתי GUY'S GUY (בחור של בחורים). אני מתאגרף, יודע לשחק סנוקר ובימי שישי הולך לשחק שש בש עם החבר'ה, וכנראה שאני מספיק בטוח בגבריות שלי כדי לא להתבייש להיות בקשר עם מה שנקרא הצד הנשי, שזה רכות וסוג של עדינות. נכנסתי פעם לזירת איגרוף עם בן אדם ששוקל 115 ק"ג - ואגב, קיבלתי מכות רצח - אז אחרי זה אני לא חושש שאם אהיה עדין זה יפגע בדימוי הגברי הפנימי שלי. ויש לזה צד הפוך: בהרבה מקרים נשים שהגיעו לטלוויזיה בארץ דווקא הוציאו דברים שהם מה שנקרא 'גבריים': אגרסיביות, ישירות, חדות טונים. בשלב מסוים בחיים אתה יודע מה שאתה".

 

השנה ליהיא הוציאה את ספר הביכורים שלה, "סודות ששמרתי בבטן", ואמרת שנתת לה את הספייס. ביום שהיא כתבה בו את הדף האחרון לספר שלה, התחלת את הספר שלך, כי אי אפשר שבבית אחד יכתבו שני אנשים.

 

"קודם כל, יש לי מחאה פמיניסטית. לא נתתי לליהיא את הספייס, כי היא לא צריכה ממני אישור. היא אדם אוטונומי. בבית הזה לא מחלקים הוראות, זאת אומרת, כן - אבל רק לאנשים מתחת ל-1.25 מ'. הרגשתי שאני רוצה להסתכל על העבודה שלה, וזה גם החזיר לי קצת את החשק לכתוב ספרים, שזו עבודה סיזיפית".

 

אבא שלך נהג להלך במסדרונות הבית ולומר: "אני בשביל כאן ועכשיו. הנצח יבוא לנו משולה". יש הקבלה ביניכם לבין הוריך?

 

"דווקא דיברנו על הקבלה, אבל זה לא באמת ככה, מפני שליהיא לא דומה לאמא שלי ואני לא דומה לאבא שלי. בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, אני הרבה יותר דומה לאמא שלי, אז איכשהו בינינו זה בנוי פחות על תפקידים. עכשיו שנינו כותבים ושנינו די בהתחלה, אז אנחנו לא שואלים אחד את השני על תהליך הכתיבה, אלא רק באיזה עמוד אתה, לראות אם אתה בקצב".

 

לפעמים אתה פורש לפריז, בוסטון או לערים אחרות כדי לכתוב, וליהיא שונה ממך בקטע הזה.

 

"בחדר העבודה הקודם שלי לא היה חלון. אני כותב כאילו ברחם, וליהיא איכשהו כותבת עם אצבע על הדופק של החיים, מתוך הבלגן של בית ומשפחה וילדים. היא יולדת מאוד מהר ובלי בעיות. בעניין הזה אין חוקיות".

 

לפני כ-13 שנה יצא רב המכר שלך, "הראש הכפול", ורק השנה סוף סוף סידרת לג'וש שירמן המשך. זה לא יותר מדי זמן בשבילך?

 

"את מדברת פה על ערימה של מו"לים מבואסים מאוד, שכל השנים אמרו לי 'נו כבר' ואיכשהו לא הגעתי לזה. כתיבה של ספרים היא משהו שאם הייתי יכול להימנע ממנו בכלל, הייתי נמנע. אני כותב מתוך איזשהו צורך פנימי שמובן לי רק חלקית. הצורך חזק ממך. פשוט יום אחד שירמן התייצב בפני ואמר: 'הגיע הזמן לעוד סיבוב'".

 

אמרת פעם, "כל העניין בכתיבה זה לחפש בעצמך את המרכיבים האפלים והיצריים האלה וללכת איתם עד הסוף בלי לפחד". אילו היית מתיר ליאיר לפיד ללכת עד הסוף עם היצרים שלו, איפה היית היום?

 

"זו תשובה איומה. אני חושש שהייתי בדיוק באותו מקום. כולנו מורכבים מאיזו אישיות בסיסית, שבתחתית האפלה שלה משתכשכים כל מיני דברים אחרים. אני אדם שאין כמעט פערים בין מה שהוא מציג החוצה לבין איך שהוא מדבר פנימה. לכן נורא משעמם לראיין אותי, לדעתי. בטלוויזיה, אם מדברים על נשים אני מדבר על אשתי, ואם מדברים על ילדים אני מדבר על הילדים שלי. ואני חושב שבשביל רוב האנשים הדבר הכי מעניין באישיות שלי זה אבא שלי. מסתכלים עליו ואומרים 'איך יכול להיות שזה אבא שלו', כי אני לא כל כך מעניין. אני וליהיא 14 שנה יחד, יש לנו שלושה ילדים נהדרים ואני עושה טסט לאוטו בזמן. אני חושב שלא הייתי מזמין את עצמי להתראיין אצלי בתוכנית, כי הייתי אומר: 'תשמעו, הוא נראה בחור נחמד אבל הוא קצת משעמם'. אולי הייתי נותן לעצמי הנחה לו היה מדובר בתוכנית על נושאים כמו יחסי דתיים-חילוניים, המצב הבטחוני וכו'. אז אולי הייתי אומר, או.קיי, הוא לא בחור נורא טיפש, הוא יודע להתנסח, אולי יהיה מעניין לדבר איתו".

 

אתה מתאמן כבר 15 שנה באמנויות הלחימה.

 

"זה נורא כיף, אני נורא אוהב את זה. זה לעבוד עם הגוף. זה כושר. זה תחרות. גם לא מזיק לדעת שאם יבוא פתאום חמאסניק עם סכין, אתן לו בעיטה נורא חזקה בתחת ואז אולי סוף סוף תהיה לי סיבה לראיין את עצמי".

 

סנוקר, סיגריות מרלבורו, מגפי בוקרים, שחור, שש בש, מכוני כושר. אם מורידים את שמך מכל אלה, יש בזה אלמנטים של ערס. איך זה מתיישב עם האינטלקטואל שבך?

 

"שיחקתי בשני סרטים. זה מצחיק, אבל זו כנראה התשובה. ב'מעבר לים' שיחקתי עבריין עם אופנוע שהולך מכות ופורץ לבניינים, וב'שירת הסירנה' שיחקתי פירסומאי יאפי מלא כסף. בשני המקרים, כשהציעו לי להשתתף אמרו לי: 'תראה, זה טייפ קאסט, אתה לא צריך לשחק. פשוט לקחנו את האישיות שלך וכתבנו את התפקיד'. כנראה יש בי את שני האלמנטים האלה, שחיים אצלי יחד בשלום. אני אוהב את זה. אפילו זה לא ממש מורכב, את רואה?".

 

מה דעתך על "חשבתי שאנחנו כבשנו את טול כרם, מסתבר שטול כרם כבשה אותנו" מפי אבא שלך, בהקשר לשירים של עמיר בניון?

 

"תראי, אבא שלי גדל במזרח אירופה על אופרות, אז הטעם המוסיקלי שלו שונה משלי. אני מאוד אוהב את עמיר בניון וחושב שהוא אחד המוסיקאים המוכשרים ביותר שצמחו לנו כאן".

 

יש לך עוד שאיפות בקשר לתוכנית שלך בעתיד?

 

"אין יום שאני לא חושב לעשות אותה יותר טוב, והצוות שעושה את התוכנית ואני יושבים שעות על שעות בדיוק על השאלה הזו. האמת, אני מאוד נהנה לעשות את התוכנית. אני חושב שהיא טובה, אבל רחוקה מלהיות מושלמת".

 

אתה גם מתנדב ולא כולם יודעים.

 

"אם את כבר שואלת אותי, אספר לך על ההתנדבות שלי כבר כמה שנים. החלטתי שאני רוצה לעזור, אבל באופן חכם, ובחרתי לעסוק בילדים. אז אני ראש חבר הידידים של 'מפתן צפת', וכבר חמש שנים אנחנו עובדים על הקמת חוות נוער. אני יושב ב-YRF, עמותת חינוך לנוער במצוקה. יש בארץ כ-1,800 ילדים הומלסים, וזה לא יכול להיות שבתל אביב יהיו 500 ילדים בני פחות מ-18 שאין להם איפה לגור. אנחנו לא רואים אותם, כי איכשהו התרגלנו להשמיט אותם משדה הראייה שלנו. בספר שלי, שהוא מותחן, רציתי להגיד גם תסתכלו עליהם, תראו מה קורה. אנחנו הולכים ברחוב ורואים על עץ מודבק צילום של ילד ומספר טלפון. הילד הזה נעלם. וכתוב מלמטה, 'אם ראיתם אותו תתקשרו למספר...'. האמת היא שרובנו כמעט לא עוצרים להסתכל על הפרצוף, ורציתי להגיד לאנשים: תעצרו, תסתכלו עליו. בשנת 98' נרצחו בישראל 46 ילדים, לא בתוך המשפחה, סתם".

 

תרוץ בעתיד לפוליטיקה?

 

"לא ממש. יש לי נציג יוצא מהכלל בפוליטיקה. אני אומר את זה באיזו תחושה של אשמה, כי המדינה הזו היא של כולנו, ואולי היינו צריכים להיות שותפים לשיפור שלה. אבל מה לעשות, פוליטיקה לא מעניינת אותי".