בדרך למטה

הפכפכים החיים בצמרת הבידור הישראלית - ראו מקרה יפה ירקוני, נועה תשבי או נטלי עטיה. חיים שלמים לוקח לבנות שם, אבל דרוש רגע אחד בלבד כדי להרוס אותו. כשירות לקוראים ולמפורסמים באשר הם, רגע לפני שאתם הורסים לעצמכם את חיי הזוהר, להלן עשרה צעדי קריירה שעלולים להוריד כל סלב. לגזור, לשמור, לברוח כמו מאש, לעבור לצד השני של המדרכה ולירוק שלוש פעמים

 

 

1. לנסוע ללוס אנג'לס כדי לכבוש את הוליווד

 

תראה/י, מה כבר נשאר לך אחרי שהשתתפת בחמישה סרטי סטודנטים ובסרט אחד באורך מלא, הנחית את טקס נערת השנה של מעריב לנוער (פעמיים), הוצאת אלבום, פלירטטת עם חזרה בתשובה, היית על שער "זמנים מודרניים" (פעמיים) והצטלמת לקטלוג בגדי ים? אין ספק; מכאן רק השמיים הם הגבול, והוליווד היא נקודת הביקורת. בינינו, כמה קשה זה כבר יכול להיות, עם החיוך שלך והקסם שלך והרזומה שלך והציצים שלך? חצי שנה? שנה? שנה וחצי? כמה כבר ייקח לפני שההצעה הגדולה תגיע? תשאלו את אקי אבני ונעה תשבי, שני אנשים שעברו ללוס אנג'לס אחרי שלקחו את תל-אביב בהליכה, ומאז קפצו לבריכה של הגדולים אנחנו מתקשים לשמוע אפילו את הבלופ-בלופ שיאשר נשימה סדירה. אקי, נעה: נורא לא נעים לנו לבשר לכם את זה ככה, אבל יש שם עוד אלף כמוכם. סליחה, קבלו עידכון: עוד עשרים ושתיים אלף, שבע-מאות חמישים וארבעה. וחמישה. ושישה. ושבעה.

 

2. להתחבר למוטי גלעדי

 

כבר בשנות השמונים תהילת העבר הייתה המניע העיקרי של מוטי גלעדי. האמת היא שהוא חקיין מוצלח, אבל קצת ביש גדא - פה ושם הוא הופיע ב"סיבה למסיבה" או הריץ איזה מופע בידור, אבל תמיד הביט למעלה, הרבה למעלה, כדי לראות את טוביה צפיר. ואז, בשנת 1986, כתב, הלחין ומימן את "יבוא יום", צירף את שרי צוריאל, וזכה - בניגוד לתחזיות המומחים - בקדם אירוויזיון. קאמבק לוהט עמד על הפרק, אך את סופו העגום של הסיפור כולנו זוכרים. יתכן שזה קשור לעובדה ששרי צוריאל הפסידה שלושה ימי חזרות בגלל צילומים לפרקים של "רחוב סומסום". בשנות התשעים נשא לאשה את אסנת וישינסקי - חקיינית מוכרת שעבדה צמוד עם טוביה צפיר בימי תשעים אחוזי הרייטינג של ערוץ 1. השניים ניסו לעבוד יחד והעלו מופע בידור, אך התוצאות היו ידועות מראש. השניים הסתבכו עם משרד ההפקות שלהם, ובסופו של דבר המופע ירד. בשנים האחרונות, אגב, ניסה גלעדי לשוב לימי התהילה באמצעות רכיבה על הגל החם: הצגות באידיש. האחרונה שבהן, "גפילטע פריש" (ממולא טרי) עם בתו דורין (21), בוגרת להקה צבאית. לא לומדים לקח.

 

3. להצטרף למפלגת העבודה

 

המצב במדינה דרעק. וזה מפריע לך לישון בלילה. וזה ממש מקשה לך על הנשימה. וזה גורם לערימת הכסף הענקית שמונחת במרכז חייך להתגמד. וזה מביא לך את הסעיף, בעיקר כשכל מיני וילדע-חייעס עוצרים אותך ברמזור ושואלים אותך אם אתה זה אתה. אתה יודע - ורק אתה יודע - שככה זה לא יכול להימשך. ואתה יכול - ורק אתה יכול - להביא את השינוי המיוחל. לך העם יאמין. אותך העם אוהב. למוצא פיך העם מייחל. שלא לדבר על התוכנית המדינית המקורית שלך, המבוססת על שטחים תמורת שלום חם וכוס מים קרים. כמה מסובך זה כבר יכול להיות אם ביבי הצליח? המסקנה מתבקשת: אתה נכנס לפוליטיקה, מצטרף למפלגת העבודה, ומיד אתה חוזה בצלילה אמנותית מפוארת של מה שהתרגלת לראות כקריירה שלך. וכעבור זמן לא ממש ארוך, איזה וילדע-חייע ברמזור לידך מגרד בפדחתו במבוכה ושואל בזהירות: תגיד, אתה לא… נו… ההוא… דודו טופז?

 

4. להיפרד מארז טל

 

ארז טל יש רק אחד. ארז טל הוא הכעבה, הכותל ובית המקדש של הטלוויזיה הישראלית. או שאתם איתו, או שאתם לא איתנו. היו אלה אברי גלעד, מירב מיכאלי, מירב לוין, סיגל שחמון ורות גונזלס שהשתזפו מאורו של זה, נהנו מהרבה כבוד, חיוכים והילה של היי-טק, אך גילו שהפרידה ממר טלוויזיה הינה חותמת גומי חד משמעית ("לא רלוונטי" "בלתי כשיר", "לך הביתה"). אחת הביאה תוכנית שישי כושלת, אחרת עשתה קטעים לילדי עשירים במלונות באילת, שלישית גילתה את עולם הרוח, ואחרונה ליקקה את דן תורג'מן ב"סיטי טאוור". ובמחשבה שניה, מה עדיף? לסובב גלגל או להתלקק עם ענק טלנובלות?

 

5. להיות מה שאתה לא

 

קריירה שניה יכולה להתברר כצעד יפה - כמו התבגרות מאוחרת ללא פצעי בגרות - אך עלולה גם לגלות פרצוף מכוער, ילדותי ומגוחך, שבבסיסו רצונו הבלתי מתפשר של הסלבריטאי לנסות להיות משהו שהוא לא, כלומר לממש חלום ילדות שכל הנתונים, נסיון החיים והרייטינג הוכיחו שעדיף, באמת שעדיף, להשאיר בצד. דני רופ ניסה לא להיות חזאי ולהנחות שעשועון; סשה דמידוב רצה קצת חופש מהבמה והלך לחייך במסך הקטן; נטלי עטיה נורא רצתה להיות דעתנית; אריק איינשטיין רצה להיות זמר מחאה; דנה דבורין רצתה להיות זמרת; ואמא שלה, שזה באמת כבר סיפור אחר, רצתה להיות הבת שלה. מספרים שגם אדיפוס חושב שיש שם משהו מעוות.

 

6. להתחתן עם כתב צבאי חשוב

 

שניה אחת אתם עדיין כותבים צעירים, שנונים, אהובים ובועטים המוכנים להישבע כי לגברים מסוימים כדור בראש יעשה רק טוב וכי תעדיפו גלות נצחית בקרואטיה על פני הבאת ילדים לעולם, ושניה אחר כך אתם מתחתנים עם כתב צבאי נחשב, עושים ילדים וקניות, גרים בפרבר, מפגינים איכות כתיבה מושלמת למתכונים ולצ'קים וסבורים כי "הארץ" הוא עיתון לשמאלנים אליטיסטים שהורסים את המדינה וכי כולם נגדנו והציונות תנצח. ועכשיו גם אנשים שהחשבתם לחברים צוחקים עליכם, ואפילו לא מאחורי הגב. נאמר זאת בעדינות: מבחינת הקרדיט והאמינות העיתונאית, יצאתם קטנים. מצד שני, עם נפח הפעילות הציבורית/עיתונאית הנוכחי שלכם - בין טיטול למכתב למערכת - למי איכפת?

 

7. לנפנף בדגלי סוריה

 

אפשר להחליק בושות מהאירוויזיון. עובדה: ריטה עברה את זה ב-1990. גם לשרה'ל'ה שרון איש לא נוטר בעקבות ההופעה המביכה מ-1993. להיכשל זה דבר אחד, אבל לנפנף בדגלי סוריה מעל הבמה, מול המשפחה בבית, זה כבר דבר אחר. העם למוד הסבל אוהב את ריחה של הנקמה, ולא ישכח במהרה את הנפנוף, החצאית והמלפפון של חבורת פינג-פונג. טריקים שכאלה לא מחזיקים מעמד במקום בו כולם יודעים איפה אתה גר, והכתם לא במהרה יורד. ולראייה, איזכור שמו של אחד, רועי ארד, תחת מאמר דעה כזה או אחר, ממשיך, גם כיום, להביא נאצות מעשרות גולשים, כי למה לשכוח כשאפשר לא?

 

8. להיות מאמן ספורט לאומי ולעשות הסבה מקצועית לפרשנות טלוויזיונית

 

יש צורך בכישורים רבים כדי להיות מאמן: למעט ידע מקצועי, יש צורך בכריזמה אישית, סמכותיות, יכולת חשיבה אסטרטגית ועצבים חזקים. אבל בעיקר זקוק המאמן ליכולת הבלתי נדלית לריב עם פרשנים ועיתונאים ולהיכנס בכל מי שמרשה לעצמו לדבר בזמן שאחרים (כלומר הוא) עושים. אלא שאחרי רגע השיא בקריירה, כשהסתדרות הספורט מראה למאמן את הדרך החוצה, מזמין אותו הערוץ הראשון לפרשן. ואז, כמו במקרה של שלמה שרף, מתגלה לעיני הצופים דמות שלא רק שאינה טלוויזיונית, אלא חסרה כל יכולת לתאר ולו מהלך אחד ראוי לשמו. הייסורים שחווה בזמן היותו מאמן רודפים אחריו ומשתקים אותו, ובלית ברירה הוא הופך לבדיחה לא מצחיקה.

 

9. לבנות את עצמך כסמל סקס ואז להתחרט

 

ראיתם, למשל, את פמלה אנדרסון אצל קונאן אובריאן לאחרונה? ככה עושים את זה נכון: מי שבנתה את כל תהילתה על שתי איכויות בולטות לא תעיז להופיע פומבית מבלי לספק הצצה נרחבת לסחורה, לדבר עליה מפורשות ולהמשיך מהמקום בו הפסיקה את מיתוגה כסוג של סמל סקס טראשי. אבל פה, עם הלחץ האינסופי להיות רגוע, להיות של כולם, להיות לב אחד ולהעביר את החרוסת, אנשים נשברים. תראו מה קרה לאדם, שהתחיל כסמל סקס וסופו שגמר כ… סליחה, על מי אנחנו מדברים? ותראו מה קרה לשרון חזיז, שפרצה כאחול-שקשוקה סמל סקס, התחרטה מיידית ומאז היא מתנצלת ומאבדת את עניין הציבור שוב ושוב. כך שאם אתם מתחילים עם סקס, תמשיכו איתו. תראו את צביקה פיק; פעם צביקה, תמיד צביקה. בגאות ובשפל. בגלל זה פיק עדיין איתנו, ושרון חזיז תמשיך לחכות לשובו של דן שילון.

 

10. לפתוח את הפה

 

העת האחרונה הוכיחה שפשוט אסור לדבר בארץ. בעצם, לא רק העת האחרונה ולא רק בארץ. המחיר שתשלם תמורת כמה טלפונים מבינים מחברים מהתיכון, שיחשבו שאתה נורא אמיץ וחכם ומבין, שקול למאות אחרים שיחשבו שאתה לא. במדינה מתוקנת אנחנו חיים והקונצנזוס בה דק כפרוסת גבינה. דודו טופז יודע את זה וגם תיקי דיין, אבל היתה זו יפה ירקוני שהוכתה בתדהמה אמיתית כשגילתה שגם לה אסור לפתוח את הפה. ככה זה אצלנו, רק תביאו לנו משהו שמריח כמו מפעל חיים, ונמחק אותו בין-רגע.

 

(השתתפו בהכנת הכתבה: ארי קטורזה, איתי קרני, נועם שגב, רענן שקד ושחר מגן)