וידויה של מתנחלת

מתפללים לשלום, מתכוננים למלחמה

הכל בסדר אצלנו, תודה ששאלתם, וזאת למרות שאתמול עמדתי עם בתי במחסום כביש המנהרות כחצי שעה. זה היה מעצבן, אבל נסבל, בהתחשב באלטרנטיבה: לפני חטפה מכונית גשם של אבנים ואחת מנוסעותיה נפצעה. החג שלנו עצוב קצת אבל גם ביתר שמורות הטבע המצב לא משהו. העדרם של אורחים מתקבל פה בהבנה, אם כי מי שבאמת רוצה – מגיע.

אל תטעו, אנחנו לא מסכנים, אנחנו חיים פה על ההרים היפים הללו, ומקבלים באהבה את מעט הייסורים הכרוכים בכך. באמת מעט, יחסית: הגברים שלנו שומרים יותר, היציאות שלנו לירושלים מדודות יותר, אבל בהשוואה למה שעוברים תושבי פסגות ונצרים זו באמת קייטנת סוכות.

הנה הוידוי שלי: אני לא מתנחלת בנשמה. על סדר יומי דברים דחופים יותר מהתיישבות באזורי ספר. בואי לגוש עציון היה מעשה טבעי של בחירה. אל השיקולים המנחים של משפחה בהחלטות מסוג זה, הצטרף השיקול הקרוב ביותר לאידיאולוגי שאני יכולה לספק לכם, והוא, שהעובדה כי מיקומו של האזור בו בחרנו מצידו האחר של הקו הירוק לא יהווה שיקול. זה – ותו לא, ואם כרוך הדבר בתורנות שמירה קבועה, או במיגון שמשות המכונית, ובעוד כמה דפיקות לב בנסיעה בימים מתוחים, זה מחיר שכדאי לשלמו בשביל הזכות לגור כאן ובכך להפוך את אזור יה שיטוט של דוד בן ישי, עמוס בולס השקמים, ואפילו אחיתופל הגילוני, לאזורי מחיה לגיטימיים עבור יהודי הארץ הזאת.

כשנפרדנו מבית לחם, וקיבלנו את כביש המנהרות תמורתה, עשינו זאת בשמחה מהולה בעצב. שמחה כי חשתי שזה נכון יותר לתושבי בית לחם וסביבותיה, ועצב כי עד אותו יום החזרה הביתה מן העבודה הייתה כרוכה בחגיגיות זהירה, הצדעה נעימה לרחל הקבורה בצד הדרך, ומבט מהורהר על השבילים בהם טיפסו דוד ואחיו ברדפם אחרי הצאן.

רומנטיקה? יכול להיות, אבל היא הייתה חלק מן העסקה. אחד הדברים שלמדנו במשך השנים, הוא לראות בכאבם ובצרתם של שכננו. את המכוניות עטורות דגלי אש"ף, ענפי זית, וצעירים עולצים ביום בו פרצו הסכמי אוסלו אני זוכרת עד היום באותה התרגשות מלווה בפחד ובכמיהה. השלום באמת פסע באותם ימים את צעדיו הראשונים, ובניגוד לחלק מחברי, חשתי שכמו תינוק, אסור לשפוט אותו בחומרה רבה מדי.

עכשיו החזירו אותי אירועי הימים הללו לאותו ספק מציק, לתחושה הטורדנית כי ההסכמים עם ערפאת שורשם בחטא הקדמון של הסכמה לדבר עם טרוריסט. הטרוריסט כמו הגנגסטר מן הסרטים, רוצה בחיים קלים שבהם לחיצות על ההדק יפטרו אותו ממאמץ של בניה ועבודה איטית ומייגעת. זהו ערפאת, ואלה הם שכננו. שכנים לא בוחרים. משנן פרס כל הזמן, וזה נכון, אבל בוחרים איך להתנהג אתם. שכחנו את הכלל היהודי העתיק שמי שמרחם על אכזרים, סופו מתאכזר לרחמנים.

בסתר לבי אני יודעת כי עם כל געגועינו לארצות התנ"ך ולגיבוריהן, לו היו שכנים אלה רודפי שלום היינו חיים בגבולות החלוקה עד היום הזה, לשכנים הייתה מדינה משלהם, הכיבוש לא היה משחית והמאבק נגדו לא היה לובש את צורתו הטרוריסטית המכוערת. סרבנותם ותוקפנותם של הפלסטינים אפשרו את ההתיישבות בשטחים מהם הותקפנו. זהו אולי המקור להאשמה המתמדת כלפינו המתנחלים, כאילו אנו מרוויחים מהפיצוץ במו"מ, ומהתפרצותו המחודשת.

אבל למעשה, ההפך הוא הנכון. אנחנו הראשונים שנרוויח מהשלום, כשם שאנחנו הראשונים להיפגע מהרובים שהוענקו במסגרת ההכנות ללידתו. מי שמבקש לגרש אותנו ממקומותינו כאילו לא היו חמישים ושתיים השנים האחרונות והקשריהן – נותן בכך פרס לטרור, הנה מעט נחמה: אירועי הימים האלה החזירו את כולנו לממדינו הטבעיים: השמאל הקיצוני והימין הקיצוני חזרו לגודלם המקורי. בתווך כל היתר, הרוב, ביניהם אנחנו, מצפים שהסכמי ועידת שארם יצליחו, מתפללים לשלום, מתכוננים למלחמה.

 

 

חיותה דויטש, מתגוררת בהתנחלות נווה דניאל, כותבת בעיתון "נקודה"