המשחק המלוכלך של הרוק חזר לתמונע

נו-מטאל משובח, מוזיקת סרף מחאתית וגראנג' יללני באיכות נדירה הרכיבו את פסטיבל 'דירטי' (DIRTY), שנערך בסוף השבוע בתיאטרון 'תמונע' בתל-אביב. אסף נבו היה שם

"כשבארזים נופלות השלהבות / אזובים דופקים ת'ראש בקירות / מתנפצים לרסיסים החלומות/ והלחץ משתחרר ברחובות" – כך נפתח "המשחק המלוכלך", שירה של להקת המשאיות, שהנהיג לפני עשור שנים אלדד תמיר, אחד הגיטריסטים של להקת כמאל ג'מאל, שחתמה אמש את סבב ההופעות בפסטיבל דירטי (Dirty). השורה הפשוטה והישירה הזו מיטיבה לתאר את מה שהתחולל בתיאטרון תמונע בתל אביב בשני הלילות האחרונים. בזמן שהשלהבות מכות בארזי המוזיקה הממוסדת, דפקו אזובי הקיר של הרוק האלטרנטיבי לסוגיו את ראשיהם בקירות.

 

צ'רלי מגירה ונערת ההפקר – בחזרה לפיפטיז

 

ראשונים עולים בליל שישי צ'רלי מגירה, בחליפת גנגסטר ובלורית קומיקס מעוצבת, ומיכל קהן, הלא היא נערת ההפקר, הבלונדינית האלטרנטיבית, ופותחים עם "גולגתא רוק" האינסטרומנטלי. לו ישו היה יודע שכך יישמע פסקול הצליבה שלו היה לוקח את הבאסה בסבבה. ב"אתמול היום ומחר" מגירה וקהן משלבים שתי חשמליות פיפטיז למוזיקת לילה זעירה - תכולה ומצוירת כמו שמיים שרוטים של גלויה. אבל מתחת לפסטורליות בסגנון הצלליות מסתתרים חומרים אמיתיים – כאב, חום, בנאליה, חיפוש אחר ריגושים קטנים. מוזיקת המערבונים מגבירה קצב ב"הגנרל מת עם שחר". הקטע החמישי הוא קאבר הזוי ל"יש פרחים" ומגירה שר בקולו הביישני: "אל תקטוף, נערי, יש דברים שבני חלוף". ריקוד המוות של מדריכת ההצלה שופעת החזה מוליך את הגיטרות לטנגו צמוד, ולבקשת הקהל המצומצם (כ-30 איש בשלב הזה) הם חותמים עם "הנערה שפחדה ממאפרות".

 

בצפר – מתקפת המשובטים

 

"בצפר" הם חבורה מחוצ'קנת ומוחצנת שמנגנת נו-מטאל באנגלית ונשמעת כאילו הורדה הרגע מהפלייליסט של ערוץ M2, אחרי שאיימה להחריב את האולפן. בשלושת הקטעים הראשונים 'Shee', 'Say Ahhh' ו-'Incompacity' נשמע הסאונד הכללי שלהם, עם חשמלית אחת בלבד, מגובש ומעניין. יש להם את הפרפורמנס הנכון והאטיטיוד המתבקש. כמו רוב סולני הז'אנר, מנסה הסולן לחבר בין העומק של ג'יימס האטפילד לבין הצעקה של ז'אק דה-לה-רוש, ולפעמים מצליח, בעיקר כשהוא סוחב חזק לראפ-מטאל עם אלמנטים של DOOM. למרות שבהמשך עוברת בקהל (כ-50 איש) התחושה שהנה צמחה בארץ עוד להקה ברמה של חו"ל, הרי ש"בצפר" המבטיחים צריכים עוד כמה שפשופים עד שיוכלו לנסות מזלם מעבר לים. על הבמה הם מכריזים על הקלטת EP עם שירים חדשים. מחוץ להופעה הם מוכרים את 'Some Tits But No Bush', אוסף הקלטות שבוצעו לפני שנה וחצי ונמצא שווה ביותר. כדאי.

 

השפן הנכון – לא לגולשים בלבד

 

הרכב הסרף הוותיק והמוכר בהנהגתו של אריאל קרס, הוגה ומנהל הפסטיבל והאיש שאחראי להמצאת הפאנק הקיבוצי, עומד בפני הוצאת אלבום חדש, "מצעד ההכחדה", מה שהופך את ההופעה לחגיגה עבור הקהל, שגדל בשלב הזה לכ-100 איש. ההופעה נפתחת בקטע הקרקסי "השטרודל האנושי" וב"גשם מטפטף" לחימום הקנה. מיד אחריו חותך קרס ל"נאצי פיהרר" שמתחיל באלמנט של מטאל והופך לפאנק מהיר ובוטש. השפן הנכון היתה ונשארה צירוף מוצלח של דמיון, הומור וחופש, יחד עם עיסוק בנושאים כואבים שלרוב מטואטאים עמוק מתחת למיטה, כמו נאציזם ופאשיזם.

בהמשך הם משלבים קטעים מהאלבום החדש לצד קטעים ישנים יותר כמו "פוחל"ץ" ו"כשיר". השפן מוציאים מהנפטלין קלישאות רוק כבד ופאנק ומעניקים להן פנים חדשות ועיצוב אישי. הקטעים קצרים מאוד, קצרצרים אפילו. העברית משתעבדת לתוך המבנים המוזיקליים שנולדו בחו"ל, אבל זוכים לטאץ' מאוד ישראלי. בשלב מסוים שולף קרס עוד שפן מהכובע, תרתי משמע, בדמות כובע פרוותי ולבן עם אזני ארנבת ומקדיש כמה קטעים ל"צער בעלי חיים" ול"תנו לחיות לחיות". לאחר מכן עולים לבמה אורי קלייאן ואביב ברק, חברי עבר בלהקה, ומבצעים עם ההרכב את "שמוק", ולסיום גם את הקאבר ל"בפונדק קטן" של בני ברמן ז"ל.

 

כאוס רבאק – שובם של המוהיקנים

 

אחרי הופעה גדולה של ה"אסטרוגליידס", עולה במוצ"ש לבמה, מול כמה עשרות פאנקיסטים מחורעים בקהל, חבורה שכאילו נלקחה מלונדון של סוף הסבנטיז. "כאוס רבאק", חבורה של ילדי כיכר דיזנגוף מצויידים בלוק התואם – תספורות מוהאק מחומצנות, קעקועים על הידיים, עגילים ופירסינג, טי-שירטס צבעוניות עם גולגלות, חגורות עם ניטים ומכנסיים צמודים, מנומרים או משובצים. "רבאק" הם הרכב מצוין שמנגן ספיד-פאנק כוחני ומחוספס בעברית רוויית ביקורת על החיים במדינה. בהתחלה קשה היה להאמין שלא מדובר בדיסק של להקה אנגלית, כי הסאונד היה מצוין, ולמרות המהירות הרבה, הלהקה נשמעה מצוין - מגובשת, מאורגנת ומלאה עוצמה.

"כאוס רבאק" מנגנים מהר וחזק, עם רית'ם סקשן עצבני וגיטרות מסובבות. הסולן שלהם כריזמטי, מנהיג אמיתי של החבר'ה על הבמה ושל הפוגואיסטים בקהל, נובח כמו דוברמן שחוקי התנועה ממנו והלאה. הטקסטים מתעסקים בדברים שמפריעים להם בחיים, למשל שוטרים שלוקחים אותם למעצר בשעה שאיציק מרדכי ואריה דרעי זוכים לטיפול מיוחד ("שוטרים"), או צה"ל שמנסה לגייס אותם בכוח ("חיים לפי פקודות"). ב"לא, אין מהפכה" הם צועקים: "ממשלה של שקר, ופוליטיקאים מסריחים…" והקהל עונה בקריאות קצובות, הנפות אגרופים וקפיצות שמתפתחות לפוגו.

 

הפלסטיק פיקוקס – טווסים שואגים

 

ה"פלסטיק פיקוקס" - איתן רדושינסקי (בס), דני אברג'יל (גיטרה) וחגי פרשטמן (תופים) - עולים לבמה ובמשך כ-40 דקות מפוצצים את הרכות ומזרימים כמויות אדירות של אדרנלין. אם היו מצלמים בארץ גרסה ישראלית ל'טריינספוטינג, המוזיקה של הפלסטיק פיקוקס יכולה היתה לשמש פסקול. רועשת, רזה, מעוותת עד שיניה, ועם זאת מושקעת ומדויקת. הם עושים באנגלית גראנג'-פאנק תובעני, דורסני, קשה לעיכול. מרבית השירים נפתחים בסדרת אקורדים רגועה (יחסית, כמובן) ושירה גראנג'ית מייללת, מתגברים לקטע מעבר עוצמתי שבו, על אף ההשתוללות, מופגנת מיומנות נגינה גבוהה - כשהטלקסטר של אברג'יל משלחת עוד ועוד מטחי דיסטורשן צורמים על גבי השטיח הדוקרני שפורש לה הבס של רדושינסקי - חותכים לפזמון אימתני ומוטרף ולשאגות המגרדות טיח מהקירות, וחוזרים לרוב לבית, לאקורדים ולקטעי המעבר.

השירה נחלקת בין רדושינסקי לאברג'יל. פרשטמן, מתופף עם גוף של שחיין, כמעט ומבקע את עור התוף, ועור הסנר. הביצועים ארוכים, האנרגיות מצמררות, שירים שנועדו לבמות גדולות, לקהל מחורפן, למאסות של אמפליפיירים. הפיקוקס מפתים לזנוח מאחור את כל מה שהוא לא שוליים, ולהצטרף לצד המואר של הכוח. הכמיהה המהפכנית שלהם לשינוי בוערת לנגד העיניים. אפשר להרגיש אותם תופסים בגרון, מושכים חזק, מטלטלים את המוח, מבקשים לזרוק לעזאזל את המסורות הישנות.

 

כמאל ג'מאל – ג'ננה לקינוח

 

פסטיבל דירטי נסגר עם הופעה כייפית ומשוחררת של "כמאל ג'מאל", הרכב פאנקי (בפ' רפויה) שאמון על רקיחת רוק והיפ-הופ. שביעיית הגמלים, מעט מסטולים, עם בס-תופים, שתי גיטרות, קלידים וסקסופון, הקפיצו את העשרות הבודדות שנותרו בקהל וניפקו חוויה מלבבת. הם מחפשים את הסבבה בכל מחיר, אבל לא מוותרים על האמירה לצד ההומור והגרוב. מרוב התלהבות הסולן שלהם צועק לפעמים במקום לשיר, אבל מתברר שהקהל דווקא אוהב את זה. כמו שב"ק ס' והדג נחש, גם כמאל ג'מאל עושים היפ-הופ ישראלי שמושפע מרגאיי וכולל כמה איזכורים לרוק כבד. שירים כמו "פלאנט זירו זירו", "זין אוטומטי", "מרימים את החשמל" והומאז' ל-"Pass The Dootchie" בדמות "האו דאז איט פיל וון יו גאט נו גרוש" מגישים קומבינה מדליקה של חשמליות כבדות למדי, סקסופון משתלח ובס-תופים שמכתיב קצב של מסיבה. לקראת סיום הם מביאים אותה ביציאה מטורפת – קאבר ל"מעבר יבוק" של יענקל'ה רוטבליט ("דבר האלוהים") מתוך "כך שחררתי את ירושלים".