גפנים בעבדת

איך התגברו החקלאים הקדמונים על תנאי המדבר וגידלו כרמים פוריים, ומה עשו עם הענבים? כל התשובות בגן הלאומי של העיר הביזנטית עבדת

 

 

ראו עוד טיולים בסוף הכתבה

 

משך הסיור: שעתיים, מסלול משולב: הנסיעה לתל ברכב, הטיול בעתיקות ברגל

 

אל גן לאומי עבדת מגיעים דרך כביש מספר 40, בין שדה בוקר למצפה רמון, 15 קילומטר דרומית למדרשת בן גוריון

לנוסעים ולמטיילים ברחבי הנגב, באזורי שבטה, ניצנה ועבדת, בוודאי נגלו מדרונות מכוסים בתלוליות אבן קטנות. למי שאינו מכיר קשה לדמיין למה נועדו התלוליות הללו. "תחילה לא ידענו מה טיבן של הערימות המלאכותיות האלו", כתב חוקר אירופי בשם פלמאר. "קשה היה להעלות על הדעת, כי באדמה צחיחה ושוממה זו גדלו אי-פעם עצים או גפנים; והנה באה המסורת הערבית לעזרתנו". ואכן, הבדואים המקומיים מכנים תלוליות אלו בשם תולילאת אל-ענב (תלי הענבים), או רוג'ום אל-כרום (גלי הכרמים), והם שקשרו אותן לגידול גפנים.

מכיוון שהגפן נוטה לרבוץ ולהסתרח על פני האדמה, קורה ששריגיה נלפתים סביב הגזע וחונקים אותו. כנראה שתפקידם של גלי האבנים, בהיעדר עצים בנגב, 'להגביה' את הגפן. ערמות האבנים שמרו גם על הרטיבות שנצטברה באדמה מתחתן. יש להניח כי התחממותם המהירה של גלי האבן ביום, והתקררותם המהירה בלילה, הגבירו את שכבת הטל השכיחה בנגב ואף רטיבות זו נספגה באדמת הכרמים.

הגפן היא אחד מגידולי התרבות העתיקים ביותר בעולם. גידולה בידי האדם החל כנראה באסיה הקטנה, ומשם הועברה ליוון, לרומא ולאגן הים התיכון. זהו אחד מהגידולים המובהקים שנתברכה בהם הארץ, ששימש מימי קדם ענף כלכלי חשוב. סיפור נטיעת הכרם ושתיית היין בידי נח לאחר המבול, הוא התיאור הראשון במקרא לביות הצמח ולעיבודו. "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בראשית ט', כ-כא). צמחי הגפן הגדלים כיום בארץ הם תרבותיים או "פליטי תרבות".

את כל נושא גידולי הגפנים והפקת התירוש אפשר ללמוד בביקור בעיר העתיקה עבדת.

 

ביקור בחווה

 

לאחר ביקור במרכז הנבטי, בו אפשר לצפות בסרט וליהנות ממוצגים שנמצאו בחפירות, נוסעים בכביש המוביל לאקרופוליס. כבר בעלייה בצד ימין אפשר להבחין בחווה חקלאית משוחזרת מהתקופה הביזנטית. החווה נקראת על שמו של פרופ' מיכאל אבן-ארי, שחקר את נושא החקלאות באיזור.

בחווה בית אבן ולמרגלותיו שטחים מעובדים. עד היום גדלים במקום עצי פרי רבים, המניבים פרי ללא השקיה מלאכותית. בזמן שטפונות, ואדי רחץ, הגובל בחלק המזרחי של החווה, מספק מים לחלקות המעובדות, ובנוסף מקבלות החלקות המעובדות מים ממדרונות ההרים המקיפים את החווה. פרופ' אבן-ארי הגיע במחקריו למסקנה, כי לכל דונם של שטח מעובד יש צורך לאסוף מים משטח של 30 דונמים מסביב לדונם המעובד.

ראשית החקלאות הנבטית התבססה על טיפוח סוסי מירוץ, בשלהי המאה הראשונה לספירת הנוצרים, ושיאה בגידול גפן היין למן המאה הרביעית או החמישית ואילך. מכיוון שעד כה לא נערכו מחקרים של ממש בענף חשוב זה של ארכיאולוגיה, המקור היחיד שממנו אפשר ללמוד מה גידלו החקלאים הקדמונים בשדותיהם בהר הנגב הם הפפירוסים של ניצנה, שם נזכרים כרמי הגפן. העובדה שגפן היין היתה אחד הגידולים החשובים ביותר מסתברת מתוך הריבוי של מתקני מיצוי התירוש. בעבדת בלבד נמצאו חמש גתות משוכללות ושני יקבים.

צאצאיהם של הנבטים - ואין ספק שתושבי הנגב בתקופה הביזנטית היו צאצאיהם של הנבטים - השלימו בתקופה זו את התרחקותם מאורחות אבותיהם הנוודים, שקבעו שאין לטעת עץ, אין לזרוע זרע ואין לבנות בית. כבר בראשית התקופה הביזנטית החלו בייצור יין.

 

טיול בעיר

 

נוסעים עד לחניה העליונה, ולפי המפה מטיילים ברחובות העיר עד שמגיעים לגת. כלי החרס והמטבעות שנתגלו במקום מעידים שהגת נבנתה במאה הרביעית לספירה, ושימשה עד לסוף התקופה הביזנטית.

הגת בנויה ממשטח דריכה וסביבו תשעה תאים קטנים שאליהם הביאו הכורמים את סלי הענבים, ושם אוחסנו עד שהגיע תורם לדריכת ענביהם. משטח הדריכה במקורו היה משטח מרוצף בלוחות אבן נאים, אך אלה נעקרו ממקומם. התירוש ניגר בשיפוע לעבר תעלה בדופן המקיפה אותו, ומשם אל בור עגול גדול. במרכז המשטח הותקן בור מרובע צר ותעלת ניקוז בתחתיתו. בבור זה סחטו את הענבים סחיטת משנה, לאחר שהופק מהם התירוש בדריכת רגליים. היין המופק מתירוש כזה, שאיכותו פחותה, שימש לעיתים להכנת צבע ליין. את התירוש הנסחט בכבישה אספו במשפך אבן אל כדים, כדי שלא יתערב בתירוש הרגיל. לאחר ששקעו הזגים אספו את התירוש בכדים כדי להעבירם ליקב.

ממשיכים בטיול בעתיקות העיר עבדת, לפי המפה. לפני הירידה במדרגות דואגים שאחד הנהגים יוריד את הרכב לחניית הביניים, ובזהירות יורדים במדרגות המובילות אל מערת סוחר היינות. בחדר הראשון במערה, מביטים למעלה: על התקרה יש גילוף של צלב גדול, שבעזרת נקב אפשר לתלות בו מנורה גדולה.

בפינות העליונות של החדר מגולפים ראשי שוורים, שפיותיהם צבועים באדום אף הם מנוקבים ושימשו לתליית חפצים. במקום אחד מגולף אשכול ענבים גדול, סמל לעיקר תפקודה של המערה. פתח צר למדי מוליך אל אולם פנימי גדול. בתקרה שני טורים של מתקנים לתליית צרורות, כנראה של ירקות ופירות יבשים, על מנת שהנברנים לא יטעמו מהם. לאורך הקירות חצובות גומחות קטנות לנרות שמן.

לאורך הקיר המזרחי של האולם חצוב בסלע ספסל, ובו שתי שורות של שקעים רחבים, כרוחב בסיסיהם של כדי היין הביזנטיים הטיפוסיים. אל ספסל זה היו מביאים את כדי התירוש מן הגת. פה סיננו את התירוש, הוסיפו לו חומרים שהקנו ליין את סגולותיו המיוחדות, וחתמו את צוואר הכד בטיט סידי.

מימין לספסל מצוי פתח עמוק מאוד ונמוך, מעין מחילה המוליכה לאולם פנימי. באולם זה מצויים שלושה ספסלים חצובים לאורך הקירות, אולם ללא שקעים. פה הציבו את הכדים לתסיסה. לאחר שנתמלא החדר סתמו היטב את הפתח, על-מנת לבודדו היטב מהשפעות אקלימיות לא רצויות, עד לפתיחת החדר, כשיוציאו את היין הישן ויכניסו חדש.

מכאן יורדים אל החניה. עם הכיבוש המוסלמי הצטמצמה תעשיית היין בשל האיסור על שתייתו, אך היום נושא הכרמים בהר-הנגב שוב תופס תאוצה. היום כבר ניתן לראות בצידי הכבישים כתמי כרמים ירוקים, עדות לכך שאכן ניתן לגדל בתנאי מזג-אוויר קיצוניים ענבים, למרות שהגידולים מושקים ומטופלים במיטב הטכנולוגיה העכשווית. רוב הכרמים כבר מניבים פרי, וממנו מייצרים יין משובח, שאותו ניתן לרכוש בכמה מקומות באיזור. אז נותר רק להיכנס לרכב להדרים, ואיש "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א', ה, ה) עם כוס היין בידו.

 

אורלי שריר היא מדריכה בגן לאומי עבדת, רשות הטבע והגנים