בנאומו במרכז הליכוד הזכיר בנימין נתניהו את הסכנה שמדינה פלסטינית תגזול מאתנו את נוזל החיים – המים. מאגר מי התהום ההררי, ביקש לומר, נמצא ברובו ממזרח לקו הירוק, ואם תשאב המדינה הפלסטינית את כל תכולתו, או אם לא תשכיל לטפל כהלכה במי השופכין שלה, יוסב לנו נזק כבד.
ישראל אינה המדינה היחידה בעולם ששיעור גדול ממימיה נובע מעבר לגבולה. מצרים תיבש אם סודאן תטה או תזהם את הנילוס. עיראק וסוריה יצמאו אם טורקיה תצמצם את זרימת הפרת והחידקל. 10 מדינות באירופה יונקות ממי הדנובה וכל אחת מהן – חוץ מרומניה שבמורד הזרם – יכולה למרר את חיי שכנתה. אכן, עימותים רבים פרצו ופורצים בגלל שליטה במים, אבל בימינו יש מנגנונים חוסכי-דם, המיישבים מחלוקות בין מדינות שוחרות שלום. משוחחים, מגייסים ומתווכים, או מתדיינים בבית המשפט הבינלאומי בהאג. בשנים האחרונות יישבו הודו ובנגלדש מחלוקת ארוכה שנסבה על חלקן במי הגנגס, והשלימו גם סלובקיה והונגריה שהתחככו בגלל סכר על הדנובה.
טענת נתניהו נשענת על ההנחה שפלסטין לעולם תהיה מדינת פורעים ולכן אסור להקימה. אם תוקם, מיד תבגוד בהסכמים שעליהם תחתום, ובכלל זה הסכם על חלוקת מי מאגר ההר. כדאי להביט בסוגיה הזאת מנקודת הראות של שכנינו: מתוך 600 מיליוני מטרים מעוקבים הנשאבים ממאגר ההר, נוטלת ישראל 500 מיליון. אנו מותירים להם כמעט את כל המים העומדים לרשותם, ואנו שואבים מן המאגר המשותף כשליש מן הכמות העומדת לרשותנו. אמנם נאלצנו לצמצם את חקלאות השלחין, אבל המשק הישראלי מושתת על תעשייה וממילא לא יורד שיעורה של החקלאות בהכנסותיו. אנו בונים מתקני התפלה ובתוך זמן קצר נייבא מים מטורקיה. לא נצמא, גם אם נשלם יותר משאנו משלמים.
ומה אצלם? התוצר הלאומי שלהם זעיר ולכן האמרת מחיר המים תעיק עליהם מאוד. אם ייאלצו לרכוש מים יקרים, תתחסל החקלאות שמשקלה במשק הפלסטיני גדול בהרבה ממשקלה אצלנו. בעזה, שבה מתגוררת כשליש מאוכלוסייתה של מדינת פלסטין העתידית, המים קלוקלים. הבארות נמלחו וחלק ממימיהן שותים העזתים בחסדה של ישראל. 6,000 מתיישבים יהודים ברצועה לוקחים לעצמם רבע מכמות המים שצורכים 1.2 מיליון התושבים הערבים. אפילו היו הפלסטינים אומה בעלת יכולות מופלאות של ארגון וטכנולוגיה, ספק אם היו יכולים להיטיב בהרבה את מצב משק המים שלהם, מפני שאוכלוסייתם גדלה בקצב מהיר מאוד וכל פה זקוק למים. הם תלויים בנו לחלוטין וכך יהיה בכל טווח זמן שאליו יכול הדמיון להגיע.
ברור שמצוקתם לא תפחת אם ישראל תמשיך למשול מן הים עד הירדן. אם כך יהיה, ישראל תמשיך ליטול מים בשיעור גדול מהמגיע לה על-פי מידת הצדק. לא מפני שאנו נבזים יותר מקולוניאליסטים אחרים, אלא מפני שזה אורח התנהגותם של בעלי אגרוף המושלים בחלשים. אם, באורח פלא, יוטבו תכונותינו, ובכל זאת נתעקש למנוע מהפלסטינים להשפיע על חלוקת המים, לא נרוויח דבר. במקרה כזה, נתחלק במשאב היקר, וכל מה שיינתן להם יילקח מאתנו.
בעובדות האלה אפשר לתמוך טענות מנוגדות: אפשר לטעון שצימאונם יתדלק את שאיפתם להכריע אותנו ולרשת אותנו; אפשר לטעון כי הפחתת מצוקתם תשכך את כעסם; ואפשר לטעון כי כיוון שבמאזן אימת המים ידם על התחתונה, אפשר שימשיכו להרוג בנו אבל לא ישתעשעו במים, שהם נשק יום הדין.