חתיכת אייקון

ריי ברדבורי, שספרו "פרנהייט 451" תורגם לעברית בהוצאת אודיסיאה, כבר בן 81. מי שכתב בעבר ל"אזור הדמדומים" ולבמאי ג'ון יוסטון, הוציא ב-1953 יצירה נוטפת בינה על עולם קודר ששורפים בו ספרים

אנשים לא חופשיים חיים בתקווה מתמדת להפוך לאנשים חופשיים. אנשים חופשיים חיים בפחד מתמיד שהם יהפכו להיות אנשים לא חופשיים שחיים בתקווה מתמדת. על הרקע הזה צומחות הדיסוטופיות, צמחי הפרא המופלאים של המדע בדיוני, לתוך ערוגה אקסלוסיבית של יצירות שצלחו את מבחן הזמן, כי פחד הוא דבר על-היסטורי. גם עתה, כמו בתחילת המאה, אתה מרגיש לעיתים שברגע שתזקוף את ראשך, משהו אפל יחבוט בך, אם זה פוליטיקאי חשוך עם תחושת שליחות או גנרל אחוז אובססיית ביטחון לאומי. השפה העברית קיבלה באיחור של 49 שנים את "פרנהייט 451" של ריי ברדבורי, ומספיק כדי לראות את הלינץ' התמוה והמבהיל שעשו ליפה ירקוני כדי להבין, שלמרות שלכאורה אנחנו תמיד בתנועה קדימה, יש דברים שתמיד יהיו בתנועה לאחור.

ריי ברדבורי הוא כבר בן 81. הוא החל לפעול בקדחתנות בשנות הארבעים, כשהעולם באמת היה מקום אחר לגמרי. הוא עסק בשירה, במחזאות, בביקורת, בעריכה, ובעצם, כמעט בכל דבר. הרומן הראשון שלו פורסם ב-1950 ונקרא בעברית "רשימות מן המאדים" (יצא ב"עם עובד" בתרגום עמוס רגב). הוא תיאר התיישבות אנושית בכוכב האדום, הגועש והסמיך כמו רוטב פיצה רותח, זאת בזמן שעל כדור הארץ מתחוללת מלחמה גרעינית. "רשימות מן המאדים" סימל את פחדי התקופה מנשק לא קונבנציונלי, את אידיאת החזרה לחיים פשוטים ואנטי טכנולוגיים, וכמובן ביקורת נגד הגזענות הגואה ופחד מפני כוחות פוליטיים זרים.

קטעים מ"פרנהייט 451" (הטמפרטורה בה שורפים ספרים) פורסמו לראשונה במגזין המד"ב "גלקסי" ב-1953, ובתחילה הוא תויק כפנטזיה חביבה ולא מזיקה יותר מאשר כנבואה אפוקליפטית. עם הזמן ברדבורי והספר קיבעו את מעמדם בין חובבי הז'אנר, והדברים הגיעו לידי כך שאסטרונאוט מאפולו העניק למכתש דנדליון על הירח את שמו בעקבות סיפור של ברדבורי, "יין דנדליון". הוא כתב גם לתוכניות הטלוויזיה "אלפרד היצ'קוק מציג" ו"אזור הדמדומים", ובשלב מסוים הוליווד גילתה אותו, וג'ון יוסטון עשה סרט מהתסריט שכתב ברדבורי ל"מובי דיק". חתיכת אייקון.

 

פוטנציאל לספר מבריק

 

"פרנהייט 451" הוא לא ספר מבריק, אלא פוטנציאל לספר מבריק. מרחב היריעה הנראטיבי שלו קצר מדי, הדמויות שבו דלות, ארעיות ומותירות טעם מוחמץ, אבל העומק הדיסוטופי פואטי שלו גורם לך להיות חסר מנוחה ונפעם ולאמץ אותו למשפחה האפוקליפטית של "עולם חדש ומופלא" (אלדוס האקסלי), "1984" (ג'ורג' ארוול) ואפילו "המנון" (איין ראנד). השפה שלו מעט חורקת, לא קולחת מספיק, המטאפורות די חובבניות, אך הנראטיב הסוחף מובזק בפירורים של גאונות.

החלק הראשון של הספר פשטני מעט: מונטאג הוא כבאי שתפקידו לשרוף ספרים, אשר מתעורר יום אחד ושואל את עצמו מה בעצם הוא עושה, זאת בעקבות מפגש קצר מדי ותמוה עם בחורה בת 17, שגם אותה, או את הספרים שלה, או את הדוד שלה, שורפים במשך הזמן. האירוע המחולל הוא בעצם הנפילה הגדולה של הספר. ברדבורי לא הצליח לחדור מספיק לעולמו הפנימי של מונטאג, לחשוף את הפחדים, התחבטויות הנפש המכאיבות, והסקרנות המפעמת בו. אפשר לקחת כאקסיומה מודעת לעצמה שעולמו הפנימי דל, כי הוא חי בעולם נטול ספרים, נטול רעיונות, נטול הכל. מבחינת הריאליזם הטהור של המציאות הסיפורית זה לוקח, אבל לא תמיד זה מספיק.

בכל זאת, כשצולחים את היצירה אל חלקה השני, אל החלק בו מונטאג הופך לאדם הרדוף על ידי שלטונות הכבאות, אדם שמשוטט בצד האפל והבוצי של החיים, נחשפים שם לגדולה של הספר שעובר מטמורפוזה ליצירה נושכת, נוטפת בינה ומאירה. מתוך עולם של בדידות בלתי מזהרת, עולם קר וקודר בו אנשים הם הכלאה של אוטיסטים ונמלים, והריגוש האינטלקטואלי היחידי הוא לראות איך אש מאכלת ספרים, בני אדם ובכלל, מתוך עולם זה מתרוממת תקוות הרוח האנושית באמצעות אנשים עצמם, אנשים זקנים שעוד הספיקו לחיות בתקופה בה היה ניתן לגמוע מילים מבלי לדעת שתוך שניה יגיח מהאפלה הגרסה המפלצתית של אישוני הכבאי ויעלה אותך בלהבות הגיהנום. בעולם נטול ספרים האנשים עצמם הם הספרים. כל אחד הוא ספר אחר, כי אם קראת בעבר את התנ"ך, הברית החדשה או אפילו את מרקוס אורליוס, זה נמצא בתוך התאים המטוחבים של תת ההכרה, אפשר להוציא את זה משם בפינצטה, ולהנחיל את זה לדור הבא. גם אם לקחו ממך רגשות ומחשבות, לא לקחו ממך את הזיכרון. ואת התקווה. ככה זה דיסוטופיות, הן מבאסות אותך עד עמקי נשמתך, אבל משאירות חרך זערורי בעדו חודר מעט אור.

 

"פרנהייט 451", ריי ברדבורי, מאנגלית: נועה מנהיים, הוצאת אודיסיאה, 204 עמ'

 

 

 

 

 

 

.