החוק נגד הסתה והגבלת הזכות להיבחר לכנסת, שאושרו בשבוע שעבר, הם שיא של תהליך ארוך של שבר בין יהודים וערבים בישראל. השבר הזה החל לבלוט במיוחד מאז אירועי אוקטובר 2000 וסימניו העיקריים הם הקצנה בשני הצדדים ודו-שיח של חירשים. חלק מן המנהיגות הערבית וכמה ח"כים יהודים רואים בחוקים החדשים כלי לדיכוי ולהשתקה של תחושות ושאיפות לגיטימיות, כמעט הכרחיות, של הערבים בישראל. לדעתם, חוקים אלה מציבים בפני הח"כים הערבים ברירה בלתי אפשרית בין ביטוי אותנטי ומכובד של הזדהותם עם בני עמם, במחיר הדרתם מן הכנסת והשיח הציבורי, ובין התרפסות לשיח הציוני. התבטאויות בוטות נראות להם כנשק חיוני למאבק של מיעוט חסר-כוח בגוליית מאיים.
אלא ש-78 הח"כים שתמכו בהגבלת ההיבחרות לכנסת של מי שתומך במאבק מזויין נגד המדינה אינם רק נציגי הימין הקיצוני. לדעתם, דרישה מח"כים ערבים להימנע מהזדהות גלויה עם מאבק מזויין נגד המדינה היא ביטוי אלמנטרי לחובות האזרחות החלות על הכל, ואינה פוגעת בזכותם של מנהיגי הציבור הערבי לתת ביטוי בהיר למצוקות ולשאיפות של בוחריהם. לפי גישה זו, ההתבטאויות הקיצוניות - שנגדן מכוונת החקיקה החדשה - מחזקות את הדימוי של ערביי ישראל בעיני היהודים כגיס חמישי, ולכן הן מזיקות להם.
שני הצדדים צודקים. לא נכון לפסול באופן גורף את החקיקה החדשה כאנטי-דמוקרטית; הח"כים הערבים אינם יכולים להסתתר מאחורי חופש הביטוי כאשר הם מצדיקים מאבק מזויין נגד מדינתם. כן אין להתעלם מסכנות האכיפה הרחבה של האיסור, העלולה לפנות גם כלפי ביטויים מתריסים שאינם חוצים את הקווים. התפתחות מסוג זה האחרון עלולה להביא להגברת העוינות וחוסר האמון. אחר-כך עלולות להופיע החרמת הבחירות במגזר הערבים, ומגמות של התבדלות, שישובו ויחזקו את החשדנות ההדדית.
אבל החקיקה יכולה להיות גם נקודת מוצא לשינוי מבורך ונחוץ. הגיע הזמן לחדד את ההבחנות בין מחאה לגיטימית וחשובה של נציגי ציבור אזרחי המרגיש מופלה ומושפל ובין פעילות החותרת תחת יסודות המדינה והביטחון של אזרחיה. דו-קיום בין הרוב היהודי למיעוט הערבי מחייב את הרוב להתייחס למיעוט בכבוד, ואת המיעוט - שלא לשלול את זכות הרוב להתקיים במדינתו הריבונית.
המנהיגות הערבית צריכה איפוא להצהיר במפורש, ובלי קריצות, על הימנעותה מתמיכה במאבק נגד המדינה. ואילו לח"כים ערבים אסור, מכוח תפקידם, להצדיק פעילות זו. אם הם יבינו זאת, החוקים החדשים ישיגו את מטרתם בדרך הטובה של הכוונת התנהגות ולא בענישה על חריגה. מנהיגי הציבור הערבי בישראל יוכלו אז להמשיך להיאבק במסגרת השיטה הישראלית וימצאו שותפים יהודים רבים בהמשך המאבק הארוך לשוויון ולכבוד הדדי בין שני העמים. ובהתנגדות נחרצת לאכיפה רודפנית של החוקים, ישנים כחדשים. במקביל, על המערכת המשפטית והציבורית, בכל חלקיה, להגן בכל כוחה על ביטויים ופעולות מותרות, גם כאשר הן מקוממות ומתריסות, ועל הגינוי וההוקעה של אלה הממשיכים לתייג את הציבור הערבי כולו כ"בוגדים". כך יהיו החוקים החדשים ליום החג לדמוקרטיה, ולא לסימניו של אסון. הם יכולים לבטא הכרה בזהות ערבית ישראלית גאה אך המקבלת על עצמה את עול האזרחות המשותפת. זה האתגר הדוחק ביותר הניצב בפני המנהיגות של שני הצדדים.