בא לך להיות אלוהים?

אדם עומד באמצע הרחוב ומציע את עצמו למכירה. קטע מתוך הרומן הראשון של שי גולדן

לא רחוק ממקום מגוריכם, בפינת רחוב זה וזה, סמוך להיכן שעומד הבניין ההוא, במקום שממנו ניתן לראות כך וכך, עומד אדם ומציע את עצמו למכירה.

"אדם למכירה!" "אדם למכירה!" הוא קורא.

השעה היא זאת וזאת. התאריך הוא היום שבו התחלתם לקרוא. אם תחזרו לפרק הפתיחה שנית ושלישית, ישתנה התאריך בהתאם, אך אם תקראו את הפרק הראשון רק פעם אחת, יישאר גם התאריך חד-פעמי. תוכלו לסמנו ביומן, לציינו בלוח השנה, לרושמו בפנקס הקטן שלכם השומר תאריכים חשובים ולא חשובים, את מספרי הטלפון של האנשים החשובים לכם בעולם, ושמות זרים גמורים, שלקיומם תתוודעו בין דפים אלו, ושבוודאי תשכחו עם המעבר לעמוד הבא. כל מה שיישאר מזכרם הוא שורה שבה רשום שמם וכל סימן אחר שיעזור לכם לזהותם בפעם הבאה שתדפדפו בפנקס. אך לחינם. זכרם יימחה.

צורתו דומה לשלכם. הוא אינו אתם - זאת אתם יודעים לבטח, אולם אנשים שאינם מכירים אתכם היטב עשויים לטעות בו ולחשוב שהוא אתם. פניו אינן מסגירות את מחשבותיו. גם שלכן לא. קולו אינו מתאים לגופו. זרים העוברים בקרבת הרחוב הזה והזה מופתעים לגלות שהקול הזה מתאים לגוף ההוא. אפשר היה לצפות מגוף כזה שיהיה לו קול כזה, אך לא, יש לו קול אחר. כשהוא מרעים בו, קורא "אדם למכירה!" "אדם למכירה!", אינכם יכולים להימנע מהתהייה, מדוע הוא קורא קריאה כזאת? ומדוע בקול כזה? אתם יודעים בלבכם שלא אחת שאלו אנשים את אותה שאלה לגביכם.

אנשים שואלים את עצמם, "מה הוא מוכר? מה הוא אמר שהוא מוכר?" אנשים שואלים את זה שהולך לצדם ברחוב, "מה הוא אמר שהוא מוכר? מה הוא מוכר?"

אנשים משיבים לעצמם, "הוא אמר 'אדם למכירה' - אם אני לא טועה. 'אדם למכירה.'"

אנשים משיבים לזה שהולך לצדם ברחוב, "הוא אמר 'אדם למכירה' - אם אני לא טועה, הוא אמר 'אדם למכירה'."

אנשים חושבים לעצמם, "עוד תימהוני."

אחרים חושבים לעצמם, "כדאי להסתלק מפה כמה שיותר מהר, מי יודע מה הוא מסתיר בכיסיו."

אחרים חושבים לעצמם, "אולי הוא איש שיווק? אולי הוא מוכר מוצר חדש? אולי מדובר במבצע מכירות? לא ראיתי לזה פרסומת בטלוויזיה?"

אחרים חושבים לעצמם, "קבצן. סתם קבצן."

ביניהם יש כאלה שחושבים, "כמה התפתחו הקבצנים של ימינו. הם הופכים את הנדבה לערך מופשט. הם מדמים את מצבם ל... נו, איך קוראים לזה..." ואז הם נבהלים מעצמם, "אני לא מסוגל לנסח מחשבה פילוסופית פשוטה בראש. אפילו לקבצן ברחוב יש יכולת ניסוח טובה משלי." ואז הם ממהרים משם, לא חושבים אפילו להשאיר נדבה.

אחרים אינם שומעים. אחרים אינם שומעים את האיש. הם חולפים סמוך לו, אבל הם אינם שומעים. אתם יודעים לְמה הכוונה. גם בכם מישהו נהג כך, לפחות פעם אחת. כמה מהן אפילו יותר מפעם אחת.

שוטר עוצר בקרבת האיש. "יש לך רישיון, אדוני?" הוא שואל את האיש.

"רישיון לְמה?" משיב האיש בשאלה.

"לְמה שאתה עושה פה," מאבד השוטר מעט מביטחונו.

"לא ידעתי שצריך לכך רישיון," מיתמם האיש.

"אתה מוכר?" שואל השוטר.

"מוכר, מוכר," משיב האיש.

"מה אתה מוכר?" שואל השוטר.

"את עצמי," משיב האיש.

"מה זאת אומרת?" מתקשה השוטר להבין.

"אני מעמיד את עצמי למכירה," אומר האיש. "אני מציע את עצמי לכל חָפֵץ."

השוטר מוציא מחגורתו מכשיר קשר. הוא שואל את הממונה בתחנה: "מה לעשות? יש כאן אזרח. יש כאן אזרח שמציע את עצמו למכירה," הוא מדבר לפומית.

"תשאל אותו אם יש לו רישיונות," בוקע קול מתכתי מהמכשיר שבידו.

"שאלתי," אומר השוטר למכשיר.

בינתיים מתחילים אנשים להתקהל סביב השוטר והאיש.

"מה קורה פה?" שואלת גברת. אפשר שהיא אמא שלכם. אפשר שהיא אחותכם. אפשר שהיא הבחורה הראשונה שלה נשקתם. עכשיו היא עומדת באמצע הרחוב ושואלת את השוטר, "מה קורה פה?" השוטר מצמיד את אוזנו למכשיר הקשר. האיש נותר לצדו. ממתין לתוצאת הבדיקה המשטרתית. לא משדר עדיין אותות מצוקה.

"תבקש ממנו להציג תעודות," מורה הקול מהמכשיר.

השוטר מבקש. האיש מציג לו תעודות. השוטר הופך בתעודות. הוא בודק את שמו של האיש. מציץ בתמונה ומשווה אותה לפניו של האיש.

"זו תמונה מגיל שבע-עשרה," אומר האיש, "לא נראיתי טוב בגיל שבע-עשרה." השוטר שב ומביט בתמונה, שב ומביט באיש.

"משהו פה נראה לא בסדר," הוא אומר לאיש. "איפה אתה גר?" הוא שואל, מנסה להישמע כמו אחד שיודע את מלאכתו, אף-על-פי שאינו יודע לאן חותרת השיחה.

האיש מצביע בידו על הבית הקרוב. "כאן," הוא אומר.

"אז מה אתה עושה פה?" שואל השוטר, מפגין את חוש הבילוש שלו. "למה אתה לא בבית?"

ילד מושך בידה של אמו. היא מתעלמת מהמשיכות. "עוד שנייה," היא אומרת לו. כעת היא כבר צמודה לשוטר, מביטה מעבר לכתפו בתעודה של האיש. בוחנת גם היא את תמונתו ומשווה אותה לפניו. בלי שהשגיחה נהייתה שותפה לרגע הקטן.

"משהו נראה לי לא בסדר," אומר השוטר למכשיר.

"מה?" נוהם המכשיר, "מה?" בקוצר סבלנות.

השוטר הופך את התעודה. כעת הוא בוחן את העטיפה. מלטף באצבעו את אותיות הפלסטיק, את סמל המדינה.

"אני לא יודע," אומר השוטר. "אני לא יודע." הוא מצמיד את המכשיר לאוזנו, מהסה את האנשים שנקבצים סביב, מאזין בדריכות. בינתיים האיש מתיישב על גרם מדרגות. איש אחר מתיישב לידו. זר.

"מה אתה עושה?" שואל הזר את האיש.

"אני מעמיד את עצמי למכירה," משיב האיש.

"אני עורך דין," אומר הזר, בלי לנקוב בשמו. "אתה צריך הגנה משפטית?" האיש מושך בכתפיו.

"זה נגד החוק?" הוא שואל את עורך הדין.

"אתה שוכר את שירותַי?" שואל עורך הדין.

"לא," אומר האיש, "אני שואל אותך כאדם לאדם."

עורך הדין מגרד בפדחתו. הוא מציץ בשעונו. מגלה שההתקהלות מתרחבת. הוא מוציא כרטיסי ביקור, מחלק לאנשים. כמה לוקחים את הכרטיס, מקפלים אותו ושמים בכיס האחורי של המכנסיים. אחרים מקפלים את הכרטיס לשניים או לארבעה ריבועים ותוחבים אותו לארנק - לכל מקרה. אחר-כך, בבתיהם, כשיעשו סדר בארנק, יקראו בכרטיס "עו"ד אילן גריבי" וישאלו את עצמם, "מי זה עו"ד אילן גריבי, לעזאזל?"

"אדוני השוטר," אומר עורך דין גריבי, קם על רגליו, "אין שום בעיה במה שהאיש הזה עושה. זה חוקי לגמרי."

השוטר מביט בו, משיב מבט למכשיר הקשר, וחוזר חלילה. עורך הדין מהסה את הקהל. "חוק יסוד כבוד האדם וחירותו. חוק יסוד חופש הקניין. שני אלה הם מליצי היושר של האזרח התמים כאן. אין שום בעיה בהתנהגותו. אדם מציע את עצמו למכירה. אין שום סעיף בחוק שאוסר את זה." השוטר שותק.

"שמעתי את זה," בוקע קול מתוך מכשיר הקשר. "תשחרר אותו. הוא צודק." השוטר משיב לאיש את התעודות. הוא מחזיר את מכשיר הקשר לכיסו, מיטיב את כובעו על ראשו וממשיך בדרכו. האנשים מוחאים כפיים, אחר-כך מתפזרים כולם. כמה דקות חולפות, והאיש ממשיך לקרוא, "אדם למכירה!" "אדם למכירה!"

"אתה זונה ממין זכר?" שואלת אישה.

"לא," אומר האיש, "אני זונה ממין אדם."

האישה בוחנת את גופו כדרך שסוחרי סוסים בודקים את טיבה של הסחורה לפני שהם מוציאים את נרתיק הזהובים. "כמה אתה לוקח?" היא שואלת.

"את לא מבינה," הוא אומר, "אני לא מוכר את גופי. אני לא מוכר שירותי מין." הוא מוציא מתיקו בריסטול צהוב וטוש שחור ועבה, ומתחיל לכתוב באותיות דפוס גדולות, "אדם למכירה."

האישה מביטה בו. "מה אתה מוכר?" היא שואלת.

"אני מוכר את עצמי. את כולי. את המהות שלי. את ה'אני' שלי. את שמי. את פנַי. את ריחי. את לשוני. את האופן שבו אני מצחצח שיניים, את צחוקי. את הצורה שבה אני נועל נעליים, את חוויות ילדותי. את הניסיון שצברתי בתיקון מכוניות, בביצוע עבודות בבית, את הזין שלי, אבל לא רק אותו."

האישה מביטה באזור חלציו. "אפשר למשש?" היא שואלת.

"תלוי," אומר האיש, "לאיזה צורך."

היא שולחת את ידה למפשעתו. "אני רוצה לבדוק את המוצר לפני שאני קונה."

האיש מגן על מבושיו. "נגעת - קנית," הוא אומר, "ואני לא מוכר רק את הזין שלי. אני מוכר את כל מה שמסביב. את מבינה?"

האישה מושכת את ידה ממנו. "אם אני קונה, מה אני מקבלת?" היא שואלת. האיש מתיישב על המדרכה. האישה נשארת לעמוד.

"את מקבלת את כולי. גוף ונשמה. עבר ועתיד. רוח וחומר. את כל החבילה. לא ליום אחד. לא ללילה אחד של תשוקה זולה. לכל החיים, או עד שאת מחליטה למכור אותי. אני נהיה שלך. הרכוש שלך. אני ממלא את מבוקשך, את נהיית הגבירה שלי."

היא שמה יד על כתפו. בוחנת את שריריו. "אז אתה עבד? מחפש מישהי שתקשור אותך?"

האיש מסיר את ידה מעליו. "אני יכול להיות עבד. אבל אני לא מחפש אדון. אני מחפש אלוהים."

האישה מפלבלת בעיניה. "אלוהים? מה זאת אומרת?"

גבר מתקרב למקום, נותן באישה מבט שואל, חוקר, רכושני.

"מה את עושה פה?" הוא שואל את האישה בקול תקיף.

"אני חושבת שמצאתי עוזרת בית," היא משיבה לגבר. לא מרימה אליו את עיניה. כמו נתפסה בשעת מעשה.

הגבר בוחן את האיש. "כמה אתה לוקח לשעה?" הוא שואל ברצינות גמורה.

"מחויבות לגורלי חלקי פרק זמן נקוב מחיי," משיב האיש שהציע את עצמו למכירה.

מה?" שואל הגבר, בבלבול, לא בהפתעה דווקא.

"זה סטודנט שלך?" הוא שואל את האישה.

"לא. פגשתי בו עכשיו בפעם הראשונה," היא עונה.

"היא חושבת שאני נער ליווי," אומר האיש לגבר ולא עומד בפיתוי לקרוץ לו. פניו של הגבר מאדימות. פניה של האישה מאדימות אף הן.

עוברת אישה אחרת. "אתה עושה בייבי סיטר?" היא שואלת.

"גם," אומר האיש, "אם זה מה שתבקשי ממני."

היא מוליכה תינוק בעגלה. "איך אתה עם תינוקות?" היא חוקרת.

"כמו כל האנשים," אומר האיש, "תלוי בתינוק."

האישה מוציאה את התינוק מהעגלה. "תחזיק אותו," היא אומרת לאיש, כאילו שכרה את שירותיו. היא מניחה אותו בידיו. התינוק מתחיל לבכות. האיש מנסה להסותו. הוא מנדנד אותו בזרועותיו ומלטף את פניו בדרך שלא זכר אם נהגו ללטף אותו בילדותו.

"אל תיגע לו בפנים!" נזעקת האישה. "הידיים שלך מטונפות."

האיש מניח את התינוק בעגלה. "בא לך להיות אלוהים?" הוא שואל את האישה בשעה שהיא משיבה את התינוק לעגלה בזהירות.

"מה זאת אומרת?" היא שואלת, מופתעת ומבולבלת, אפשר שגם מעט חוששת. "אני מחפש אלוהים," אומר האיש.

"יש אלוהים," אומרת האישה, "בשמים." היא מצביעה למעלה.

"נכון," אומר האיש. "אבל אני לא מרוצה ממנו. הוא נתן לי חיים לא טובים. אני מעוניין להחליף."

האישה שוקלת אם זה הזמן הנכון לסגת. "מה זאת אומרת 'להחליף'?" היא שואלת.

"היה לי אלוהים עד עכשיו," מסביר האיש, "הוא נתן לי חיים. נתן לי פנים וגוף. שם אותי במשפחה הזאת והזאת, בעיר ההיא וההיא. נתן לי כישרונות מסוימים, פגמים, חסרונות, מעלות. יצר אצלי חשׂכים, אהבות, שנאות, רגעים קטנים של אושר. אכזבות, קטנות וגדולות. לימד אותי את חסדו ואת נחת זרועו. הבנתי את התמונה. למדתי להכיר אותו ואני לא מרוצה. אני מעוניין להחליף."

האישה מכסה את התינוק בחופת העגלה ומתרחקת מהמקום. "אז אתה לא עושה בייבי סיטר. חבל, אני משלמת טוב."

 

שי גולדן הוא עיתונאי תרבות וספורט. "בא לך להיות אלוהים?", שיוצא בימים אלה בהוצאת כתר, הוא הרומן הראשון פרי עטו. קדם לו הקובץ "האהבה כמחלה חשוכת מרפא", ששניים מן הסיפורים המופיעים בו עובדו לתיאטרון במסגרת המחזה "זוגיות".