תשעה חודשים לאחר שרכשו בני הזוג י' מקרר אמנה 500, הובא לידיעתם תחקיר עיתונאי בדבר תרגיל של חנויות חשמל, במסגרתו הן מוכרות מוצרים ישנים במקום מוצרים חדשים - באותו המחיר. השניים החליטו לבדוק את המקרר שלהם, פירקו את הארגז שבו היה מונח מאז שהובא לביתם וגילו כי המקרר שסופק להם בשנת 2000 אינו זה שבחרו - אלא מקרר מדגם אחר, ששנת הייצור שלו היא 96'.
בני הזוג פנו לחברת מחסני-הישיר, שבה רכשו את המקרר, ודרשו להחליפו ולספק להם את המקרר שהדגם שלו צוין בעיסקת הקנייה, או לבטל את העיסקה ולהשיב להם את כספם.
מחסני-הישיר דחתה את הדרישה, ובני הזוג הגישו נגדה תביעה כספית לבית המשפט לתביעות קטנות בתל-אביב וביקשו לחייב את החברה להשיב להם את כספם ולפצות אותם על עוגמת הנפש שנגרמה להם, לדבריהם.
החברה טענה בכתב ההגנה, כי יש לדחות את התביעה, מאחר שהתובעים החרישו במשך 18 חודש, לטענתה, במהלכה השתמשו במקרר. החברה הוסיפה וטענה כי התובעים מעלים שלא בצדק טענות בעקבות תחקיר עיתונאי, וגילו בכתב ההגנה כי הציעו לפצות את התובעים לפנים משורת הדין על ידי הארכת תוקף האחריות של המקרר בשנה וחצי.
השופט גבריאל שטרסמן קיבל את התביעה וחייב את החברה לקחת מביתם של בני הזוג את המקרר, ולהחזיר להם את 5,200 השקלים ששילמו תמורתו, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ועוד 500 שקל הוצאות משפט. בנימוקים לפסק הדין כתב השופט, כי הנתבעת הפרה את חוק הגנת הצרכן והטעתה את התובעים בנוגע למהות המקרר וסוגו.
השופט דחה את טענת בא-כוח הנתבעת כאילו אין דין מקרר כדין מכונית, וכי אין משמעות לשנת הייצור של מקרר. אדם מן היישוב, הקונה מכשיר כמו מקרר, מאמין שהוא קונה מוצר חדש ולא בן שנים אחדות, כפי שהיה במיקרה הנדון, קבע השופט, מכל מקום, המוכר מחויב לגלות ללקוח את שנת יצורו של המקרר, כדי שהצרכן יחליט אם אם לקנות אותו.