גיבור כובש את יצרו?

לא כדאי לתת למאבטח אלי פדרמן פחות זמן מסך? מדוע הפרה האדומה משנה לוק? האם יעל שטרנהל לא נותנת כבוד לטראש? ויכול להיות שב"דיקסי" אין מיתון? 5 תהיות תרבותיות לסדר היום

 

 

1. למה נותנים לאלי פדרמן לדבר?

 

ישראלי יפה חדש עלה מן הכמעט-פיגוע האחרון, לפחות אם להאמין לנימה המעריצה עד גיחוך בה נקטו יומני שישי של שני הערוצים בראיונותיהם עם המיתולוגיה החדשה. המאבטח אלי פדרמן, מי שאכן עשה את הדבר הנכון וחיסל את המחבל המתאבד בזמן, קיבל זמן מסך נרחב להשמעת משנתו הסדורה בענייני המצב. קודם כל, הטקטיקה הייחודית שהעלתה אותו לגדולה: "כשמכונית ממולכדת מסתערת עליך - אתה יורה בכל הקנים". וואלה? טוב לדעת. גזור ושמור. ובהמשך, המלצתו החמה של פדרמן לשיפור תנאי השירות שלנו כאן: "שמבצע חומת מגן לא יהיה רק מבצע, אלא דבר מתמשך כזה". רעיון מצוין: אין משהו שחסר לנו יותר מעוד חודש מילואים, עוד צווי שמונה, עוד הרוגים, עוד התמוטטויות כלכליות, עוד אינפלציה ועוד אסונות תדמית בינלאומיים. האם באמת דחוף היה ליילד את פדרמן האמיץ - ישראלי, הבה נודה, לא לגמרי מבריק - כגיבור הזמן החדש? והאם עצירת מחבל מזכה אותך אוטומטית בזכות לבלבל את המוח בפריים-טיים במקום להסתפק, כמו כולם, בתגובת אונליין זועמת? (רענן שקד)

 

2. למה הפרה האדומה משנה לוק?

 

במהלך השבועות האחרונים נפרדנו משתי נקודות ציון חשובות בתולדותיה של מדינת ישראל – הפרה האדומה של עלית הלכה ועשתה גוונים, רצה לשיעורי אירובי ובכלל שינתה לוק וכבר אינה אותה פרה שהכרנו; ודפי זהב, שהחליטו להפסיק לתת לאצבעות ללכת והחליפו אותן עם "רוצה להצליח? דפי זהב".

שנים רבות האצבעות היו בסדר, וכולם ידעו שהן יכולות, אם רק ירצו, להוביל אותך למחוז חפצך במדריך עב הכרס. גם הפרה סיפקה את הסחורה לחובבי השוקולד משך זמן לא מבוטל. כמעט כמו קוקה-קולה, שבאמת לא צריכה לעשות כלום כדי למכור, הצליחה הפרה לשמור על מעמדה גם בעידן שוקולדי רב-ערוצי, בעיקר בזכות הנוסטלגיה והפשטות. היא מעולם לא היתה ליאונידס או גודייבה, הפרה, אבל כמו הקוטג' של תנובה והבמבה של אסם - היא תמיד היתה הבית. את הקמפיין של דפי זהב רעננו, ולשם כך החליטו להיפרד מהאצבעות. גם הפרה של עלית רצתה שינוי. מדוע במדינה עם כל-כך מעט תזכורות לימים נטולי מכוני כושר וריצות מטורפת ממקום למקום בוחרים להחריב ולא לשמר? קצת מסורת בבקשה. (מרב יודילוביץ')

 

3. שטרנהל לא מוקירה את הטראש?

 

יעל שטרנהל, שבקרוב תעזוב את רוממה ללימודים בארה"ב, נראית תמיד כמו הבחורה הכי חרוצה בכיתה, אבל השבוע הצליחה גם היא להפתיע בגישתה המיושנת לחדשות ופוליטיקה. המקרה אירע בתוכנית "שבע וחצי", שבמסגרתה ניהלה שטרנהל דיון עם מספר מרואיינים בנוגע לפיטורי ש"ס מהממשלה. ברגע מסוים ביקשה שטרנהל את סליחתם של המרואיינים, ובקול סופר-מתנצל דיווחה שבשל אילוצי הלוויין היא מוכרחה לשוחח - ולשוחח עכשיו - עם שרית חדד הנמצאת באסטוניה. חדד, שהיתה במצב רוח סופר-עליז, פגשה במנחה סופר-עצורה, שקפאה במקום לנוכח השחרור הכמו-מוגזם של הזמרת, שברגע השיא ביקשה להגשים חלום ולהצהיר בז'רגון היואב טוקרי: "כאן שרית חדד, אסטוניה". שטרנהל לא ידעה איפה לקבור את עצמה. "אנחנו שמחים", היא ענתה בגמגום, "שעזרנו לך להגשים חלום". הלחץ, איך לא, ניכר באוויר. ובכן, שני דברים יש לי לומר ליעלי בעניין הזה:

1. האירוויזיון, אירוע מטומטם ככל שיהיה, הוא אירוע ממש חשוב לעומת ראיון חסר משמעות בעניין "המשמעויות השונות" הקשורות בהתפטרות של שרי ש"ס, שהרי הם או-טו-טו חוזרים, לא? אז ממש לא היה שום צורך להתנצל.

2. ועכשיו ברצינות. בתור תלמידה מצטיינת בחוג להיסטוריה כללית, שטרנהל בטח יודעת שתרבות פופולרית היא זירת התרחשות בה מתחוללת מלחמה של תשוקות וזהויות. דווקא הופעתה של שרית חדד באירוויזיון וכל הבולשיט והלא-בולשיט שסבב את זה מהווה סוג של מקור היסטורי הרבה יותר מעניין ורלוונטי לקיומנו הנוכחי ותחושותינו (ותסלחו לי על הפומפוזיות) מאשר עוד מלל עקר מפיו של ניסים דהן. באמת, קצת כבוד לטראש. (ארי קטורזה)

 

4. לאן נעלם גיל פרנק?

 

ביום שני שעבר נפרד גיא פינס מצוות שחקני הטלנובלה הישראלית "לחיי האהבה", שסיימו את צילומי העונה הראשונה. התכנית הוקדשה בחלקה הגדול לשיחות עם השחקנים, צילומים מיום הכיף שארגנו להם וסתם צ'אפחות חינניות לנציגו של פינס שנשלח לסקר את האירוע. כמעט כולם היו שם: רונה, ורדה, אלי מרקו, יונתן, אלכס, אתי, ענת, גידי, אבנר, מאיה, סמדר וגלית. כולם מחייכים, כולם מאושרים, כולם חוץ מגיל פרנק, המגלם את דמותו של דורון קדמי, שולא נכח במקום. לאן, אם כך, נעלם פרנק? האם יכול להיות שלשחק בטלנובלה בשביל כסף זה בסדר, אבל לתת לאנשים לחשוב שאתה גם נהנה מזה, זה יותר מדי בשביל שחקן תיאטרון מוצלח שכמותו? (מרב יודילוביץ')

 

5. ב"דיקסי" אין מיתון?

 

השעה 18:30, היום יום שלישי, והמקום - מסעדת "דיקסי" בתל-אביב. במסעדה, שבשעות הצהריים והערב השפויות מלאה בסועדים רבים, נכחו, במקרה הטוב, כעשרה לקוחות. ובכל זאת, כך אמר המארח יניב: "אתם לארוחה מלאה או חלקית? כי אם אתם לארוחה חלקית, אנחנו נשמח להציע לכם לשבת על הבאר". חשבתי שמדובר בהצעה וביקשתי בכל זאת לשבת בשולחן רגיל, והוספתי שאין לי כרגע מושג אם התפריט יהיה של ארוחה מלאה או חלקית. "אני מצטער", השיב המארח יניב, "אבל במסעדה זה לארוחות מלאות". מוזר; דווקא בימי מיתון, בהם מסעדות רעבות ללקוחות, לא חבל למסעדה - שהיא בסך הכל המבורגריה משובחת - לאבד עוד לקוחה? (מרב יודילוביץ')