1. "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז, הוצאת כתר
לא ממש זקוק להמלצה שלי, ובכל זאת: מעשה ספרותי נדיר של התנערות. ארגון מחדש ביקורתי של כל החומרים שעוז עשה בהם שימוש "מזדמן" עד כאן. ביוגרפיה של איש ושל סופר ושל תרבות. בנוסף לעוד הרבה דברים שאפשר לומר על הספר הזה, זהו גם כתב הגנה גדול של השפה העמוס עוזית.
2. "במזל סרטן – מסע לבלי שוב" מאת אילנה המרמן ויורגן ניראד, הוצאת עם עובד
למי שמקרה פוחד מהמוות זהו פשוט ספר חובה.
3. "רופא כפרי" מאת פרנץ קפקא, תרגום: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד / "ניטשה: מסה ומבחר כתביו, מאה שנה למותו של ניטשה", הוצאת עם עובד
באמצעות תרגומים חדשים זו בעצם הזדמנות ראשונה למפגש אמיתי, כמעט בלתי אמצעי, עם הגדולה לשונית של שני היוצרים האלה.
4. "שירים 1974-1992", יצחק לאור, הוצאת הקיבוץ המאוחד
בעצם אוטוביוגרפיה שירית שבה הוידויי הוא חומר גלם להגותי, והפוליטי - מעבר לאלמנט המוסרי שבו - נובע לגמרי מהמישור האישי וחוזר אליו. השאלה היא לא רק מה ראוי לעשות, אלא גם האם עשייה כזאת בכלל אפשרית.
5. "הגוזל" מאת נעמי בן גור / "הילדים מרחוב הרעשנים" מאת אסטריד לינגרן. סדרת "עוד שעת קריאה", הוצאת מסדה
שני הספרים עונים על צורך לספק חומר קריאה ראוי לבני השש עד השמונה, שזו נישה בעייתית. הראשון הוא ספר מרגש, שכתיבתו משלבת בין כישרון לאחריות אמנותית. השני הוא שיצחיק את הילדים ואת הוריהם. ספר מלא דמיון ופיוטי, כמו כל ספר של הסופרת המצוינת הזאת.