היציאה מלבנון - תענוג

השיפוצניק הערבי לא טעה: שירי המופת הלבנוניים שווים נסיעה לג'ארש, ובוודאי שגם לירושלים. יון פדר על "חבייתק", ערב שירי מופת מצוין של גדולי השירה הלבנונית שהתקיים אמש בפסטיבל ישראל

השיפוצניק הערבי שעבד בביתי גילה יום אחד, על מדף ליד נגן התקליטורים, עשרה דיסקים של אום כולתום. מרגע זה, באיבחת-מבט אחת, הפכתי בעיניו לאדם ראוי. הוא התיישב ליד ספריית התקליטורים שלי והחל חוקר אותה בכובד ראש. לבו רחב כשגילה בספרייה את פאריד אל אטרש ואת מוחמד עבדל וואהב. אבל כשנתקל בפיירוז נתמלטה מגרונו אנחת רווחה. כעת היינו כבר לאחים בלב ובנפש, והוא סיפר לי, עיניו נרגשות, על נסיעה מיוחדת שעשה לג'ארש שבירדן, רק כדי לשמוע קונצרט של פיירוז.

בדור שאחרי אום כולתום, פיירוז היא קרוב לוודאי הזמרת הנודעת והנערצת ביותר בעולם הערבי. במובן מסוים היא מייצגת את היציאה מן המוסיקה הערבית ה"טהורה" לטובת איזו סינתזה רכה ערבית-מערבית – "מזיגה מיוחדת בין מלודיות של הרי הלבנון לבין תבניות ממגוון סגנונות מוזיקליים כמו טנגו, רומבה וסווינג" (כפי שמסבירה מבקרת המוזיקה שוש גבאי). יכול להיות שמסיבה זו קל יותר לאיש בעל אוזן המורגלת במוסיקה מערבית להאזין לה. אותי, מכל מקום, פיירוז שבתה כבר לפני שנים רבות, בגלל היכולת הקולית המרגשת שלה. יש בקולה עומק ועושר הבעה שובי-לב והיא נעה בקלות בסולם האוקטבות מגבוה לנמוך ובחזרה.

ביוגרפיה קצרה: פיירוז (נולדה ב-1935) החלה את דרכה כנערת מקהלה כנסייתית, ונתפרסמה בגיל 15 לאחר שהופיעה בפסטיבל בעל-בק הנודע למוסיקה עממית לבנונית. מאז היא שרה לא פחות מ-1,200 שירים, ברפרטואר מאוד מגוון: שירה ערבית קלאסית, שירה ערבית מודרנית לא מסורתית (כגון שיריו של המשורר חליל ג'ובראן), פולקלור לבנוני, שירה עממית, שירת כנסייה ושירה פוליטית (כגון על הפליטים הפלסטיניים וגעגועים לירושלים). בשונה מאום כולתום, היא אינה מאלתרת, שיריה ממוקדים יותר וקצרים בהרבה, ובשונה מן הדיווה המצרית שעניינה בעיקר באהבה, עוסקת פיירוז בטווח נושאים רחב הרבה יותר (שירי מולדת ושירי מחאה חברתיים, שירים פוליטיים ושירי אהבה).

 

לא פיירוז, אבל כמעט

 

בצד פיירוז צמחו בלבנון זמרי מופת נוספים, ידועי שם לא פחות ממנה, ובהם מג'דה אל רומי (הצעירה מפיירוז ב-20 שנה) ווודיע אל סאפי הוותיק, המכונה "קול ההר" בשל קולו המרשים. ברור שלשיר את שיריהם של זמרי המופת הללו, זהו אתגר עצום לכל זמר, וגם מתסכל משהו. שכן, מוכשר ככל שיהיה, לעולם לא יסתפקו המעריצים המושבעים של האלילים בפחות מן הדבר האמיתי. ולכן, במקרה הטוב, הם יאמרו על הזמרים "זה נחמד, זה לא רע, אבל זה לא זה".

יאמרו מה שיאמרו, אני דווקא נהניתי אתמול הנאה רבה מאוד. "חבייתק" של ליל אמש היה מופע עשיר, מגוון, מקצועי, מרתק מוזיקלית ומשובח ביותר ברמת מבצעיו. שלוש זמרות וזמר אחד, כולם בני הגליל, שרו את שירי המופת הלבנונים, מלווים בַּתזמורת למוזיקה ערבית. תזמורת זו, הפועלת בנצרת, מתמקדת במוזיקה ערבית אמנותית וברפרטואר קלאסי. הקוריוז בהרכבה הוא שבצד נגנים ערבים מנגנים בה כמה עולים מרוסיה שמצאו בתזמורת אפיק מוזיקלי חדש ופרנסה. זמרת הבית של התזמורת היא לובנה סלאמה, שהייתה אמש מסמר הערב. לובנה, זמרת צעירה ויפהפיה מכפר יאסיף, כבר הופיעה בעבר על בימת פסטיבל ישראל עם שירי אום כולתום ושירה ערבית קלאסית אחרת. ללוּבּנה סלָאמה אין אולי את עומק ההבעה וכובד הראש של פיירוז האגדית, אבל שליטתה הווקאלית משובחת ביותר, שירתה דרמטית ורבת הבעה, ובסך הכל היא זמרת מצוינת ומענגת ביותר. חבל שלא ניתן לה לשיר יותר משלושת השירים ששרה, וחבל גם שלא היא הזמרת שסיימה את הערב ושעשויה הייתה להשאיר בנו טעם של עוד.

גם עלא שוּרוש - זמר צעיר מנצרת המתמחה ב"חיקוי" שירתו של וודיע אל סאפי – היה מצוין. יש לו טנור עמוק עם גוונים באריטוניים והוא נאמן לחלוטין לביצועיו של אל סאפי. בערב גם נתגלתה כוכבת צעירה מנצרת, נערה-זמרת בשם היבה בטחיש. יש לה סופראן עבה, מפותח מאוד לגילה הצעיר, ואם היא תפתח גם אישיות מוזיקלית עצמאית וביטחון על הבמה, נכון לה עתיד מזהיר. פחות מוצלחת מהם הייתה סוזן קזמוז-מזאווי (המוכרת כמגישת תוכנית התרבות של הטלוויזיה בערבית); היא לא עמדה באתגר שירתה של פיירוז.

 

בעקבות האהבה

 

בסך הכל זכינו אמש לשמוע מבחר איכותי ומייצג של השירה הלבנונית ה"גבוהה" של המאה ה20-. בתוך-כך גם ניכר ההבדל היסודי בין המוזיקה הלבנונית-מודרנית לבין מה שמוכר לנו כמוזיקה הערבית הקלאסית (דוגמת זו ששרה אום כולתום). השירה הקלאסית מתבססת על אילתור על בסיס מקאמות (תבניות ריתמיות ומלודיות המבוססות על משקלים קבועים). הזמרים והמנגנים הערבים הקלאסיים מאלתרים את המוזיקה שהם משמיעים על-פי המקאמות, והקהל, שמכיר היטב את המקאמות, מרותק לוואריציות הנוצרות על בסיסן. אך לא כך במוזיקה הלבנונית המודרנית ששמענו אמש. בשירה הזו אין כמעט מקום, אם בכלל, לאילתור. יתר על כן, הוטמעו בה מקצבים ותבניות מוזיקליות מערביות, ומבחינה זו זוהי מוסיקת-גשר בין מה שנכתב ומושר מדרום וממזרח לים התיכון, לבין מה שנוצר מצפון לו.

ולבסוף, כמה מילים, על איש אחד בשם אלי גרינפלד, מפיק המופע. לאלי גרינפלד יש אג'נדה בחיים: לחשוף בפני הקהל הישראלי את המוזיקה הערבית הקלאסית. בין השאר הוא הפיק את מופעיה המאוד מוצלחים של סאפפו בישראל, את פסטיבל העוּד, את המופע "אום כולתום חוזרת" (עם זהבה בן ולובנה סלאמה) ואת פסטיבל הדו-קיום המוזיקלי הערבי-יהודי ביפו. אני מניח שמטרתו היא גם תרבותית וגם חברתית-פוליטית (ולא בכדי קוראים לחברת ההפקות שלו "תרבות של שלום"). אני אישית חושב שהוא עושה דבר מלהיב מאוד, גם אמנותית וגם אנושית. בדרכו המסוימת הוא עושה את מה שפיירוז שרה וחליל ג'ובראן כתב: "כאשר רומזת לך האהבה, לך אחריה אף שדרכיה מכבידות".