מסך פראי

צופי האירוויזיון הם כמו אוהדי הטלנובלות, היומן בלי אברמוביץ' כבר לא מה שהיה, ומושונוב מספק כיף של תוכנית

 

 

השלישייה הפותחת

 

ציון לשבח: לסידרה "רגליים קרות" בלוויין, שהעונה הנוכחית שלה, הרביעית במספר, מאפילה על קודמותיה. תבקשו קלטות מחברים.

ציון לגנאי: ל"בין החדשות" של ערוץ 10, רצועה יומית חדשה שנראית משועממת מעצמה, באולפן דל ובאווירה מיוגעת, שרחוקה מלקרוא תיגר על ערוץ 2.

בייב השבוע: אין בחירה אחרת מאשר בראד פיט, שהתארח השבוע בפרק בסידרה "חברים", לצד

אשתו בחיים ג'ניפר אניסטון. עבורו המציאו את המושג "חתיך הורס".

 

יומן בלי אברמוביץ': זה לא זה

 

הרגלי צפייה קבועים הם נתון מובנה בהוויה של צופי הטלוויזיה, וכאשר נתון קבוע עובר שינוי, הוא מערער את הבסיס לצפייה. כך תפס אותי השבוע "יומן" עם הירהורים עמוקים לגבי המשך הרומן שביני לבין המגזין שכל כך התחבב עלי במשך שנים ארוכות. לאחרונה פרש ממנו אמנון אברמוביץ', ועד שמישהו חכם ברשות השידור יסדר את העניינים, קשה לראות איך "יומן", שמאבד אחוזי צפייה ניכרים לטובת "אולפן שישי", ממשיך להוות גורם מוביל. הערוץ הראשון זקוק לאברמוביץ', מאחר שהפרשן והפובליציסט הבכיר הופך את "יומן" לתוכנית יוקרתית וחשובה, שיש להטות אליה אוזן ועין. יש לה השפעה עצומה על מקבלי החלטות, ובדרך ישירה או עקיפה היא גם תורמת להתנהלות הדמוקרטית. כאשר מוסד כזה נפגע מפרישת הפרשן הבכיר, הוא מייד מאבד מכוחו להשפיע, מפסיד צופים ואינו יכול עוד להמשיך ולהתהדר בדגל של תוכנית מובילה. "יומן" אומנם נולדה וחיה בלי אברמוביץ', והיא יכולה לחיות גם בלעדיו, אבל בלי אברמוביץ' זה לא יהיה זה. יוחזר הפרשן, ויפה שעה אחת קודם.

 

מושונוב על המפה: כיף של תוכנית

 

ערוץ 2 העלה השבוע את "מושונוב על המפה", תוכנית טיולים ברחבי ישראל - בעיקר באתרי הקרן הקיימת לישראל - שבהם לוקח מוני מושונוב את ידידיו הטובים למסע טלוויזיוני חביב, מצחיק ומהנה. אכן, נהניתי לבהות בהגיגיהם הלא מחייבים של מושונוב וקושניר בתוכנית הפתיחה. נדמה שיותר מאשר מעוניינים השניים להראות למצלמה את הארץ, חביבה עליהם השיחה החברית, הכיף של הביחד, הקטעים של החבר'ה. אין בכך כל רע, כל עוד מושונוב שומר על חינניות ועניין לאורך 50 דקות התוכנית. זו בסך הכל טלוויזיה, מכשיר בידורי שנועד להעביר את הזמן הפנוי בתענוג. וכמובן שברגע של הלצה אפשר לתהות: עד לאן נגיע? מה לקרן הקיימת לישראל ולטלוויזיה מסחרית? מה בין חבל עדולם לאחוזי צפייה, ומה בין פרוזדור ירושלים לפרסומות ולפילוחי צופים? ואיפה הגל הפטריוטי הזה ייעצר: בסידרה על הסוכנות היהודית בפריים טיים? בהורדת תוכניות שמאלניות? במגישי תוכניות בידור שיהפכו לפוליטיקאים? בהגברת הפיקוח על דודו טופז?

 

האירוויזיון: לחובבי הטלנובלות

 

אין בכוונתי להתייחס כאן לתוצאות האירוויזיון שנערך השבוע באסטוניה, מכיוון שהללו נטחנו עד דק במשך השבוע בכל אמצעי התקשורת. היו טענות על אנטישמיות, היו טענות שהשיר לא מספיק טוב, אבל גם היו הרבה מאוד חום ואהבה ישראליים בכיוונה של שרית חדד, וזה בעיני העיקר, הרבה יותר מהתוצאה. שרית חדד מופיעה נהדר, יש לה כריזמה טלוויזיונית לא מבוטלת, וצריך להסיר בפניה את הכובע על הדרך שעשתה מסתם עוד זמרת לא מיוחדת לכוכבת גדולה שאי אפשר להתעלם ממנה. הופעתה באירוויזיון חידדה בעיני את הקשר הישיר שבין חובבי תחרות הזמר האירופית, קהל אדוק שלא מוותר על התראפיה השנתית, לבין אוהדי הטלנובלות ואופרות הסבון. בעיקרו, זהו קהל שאוהב לצפות בדמויות גדולות מהחיים, ססגוניות, רגשניות, עם תמורות קיצוניות של חיבה, טינה, נצחונות והפסדים. באירוויזיון, כמו בטלנובלה, יש מכל האלמנטים הללו בשפע. מבחינתי, מכל מקום, שרית חדד היא המנצחת.

 

על המגש: חלי סלוצקי

 

תוכנית: חדשות ערוץ 2

גרדרובה: מחליפות ועד קז'ואל כזה

פריזורה: עיסקית, בוטחת בעצמה

נימה: חברית אך עניינית

מוטו: אצלה גם שרב יכול להישמע כדבר נחמד

גימיק: חיוך לאורך כל התחזית

סיכום: איזה מאמי