שעת האמת של העקרב

כשהתפרסמה המלצתה של המשטרה, כי יש להגיש כתבי אישום נגד עוזריו הבכירים של ברק, ראוי היה שישוב לישראל ויתעמת עם היועץ המשפטי. אבל ברק משאיר פצועים בדרך כמו העקרב העוקץ את הצפרדע שמעבירה אותו את הנהר

כשהחלה פרשת "אהוד ברח", ב-1995, היה אהוד ברק בסין. הוא עודכן בהאשמות שנטש את שטח האימונים בצאלים לפני שהסתיים הטיפול בנפגעים, וחזר מיד לארץ – אל הראיון אצל נסים משעל, אל ה"לבן בעיניים" ו"אני אומר אמת, זה עניין של הרגל". בכך החל את מסע ההיחלצות שלו מפרשת צאלים (שנשארה פרשה חמורה, אבל מי זוכר אותה היום?).

השבוע היה ברק בניו יורק. כקודמו בראשות הממשלה, הוא מרבה לעשות בחו"ל מאז הפסדו בבחירות. שם הוא מתראיין, שם הוא מפיק את רוב הכנסותיו, זו המאפשרת לו לבנות בית חלומות בכפר שמריהו. כשהתפרסמה המלצתה של המשטרה, שיש להגיש כתבי אישום נגד עוזריו הבכירים וראשי מטהו בבחירות 1999, הביעו מקורביו בתחילה סיפוק מכך שברק יצא נקי. רק אחר כך נפל לכולם האסימון, וגם אז ברק נשאר ברק: בהודעה צוננת, אובייקטיבית ולא נוגעת, הוא הביע "ביטחון ואמונה, כי בסופו של דבר יתברר שכל הצוות פעל בתום לב ובמסגרת החוק". הדבר היפה במדע הברקולוגיה הוא שכל האיש כולו נמצא בכל סיפור.

מי שחפץ להכיר את ברק של סולטן יעקב וצאלים, התהליך המדיני ואירועי אוקטובר 2000 במגזר הערבי, בחירות 1996 ובחירות 1999, צריך ללמוד רק אחת מהפרשיות האלה. אלא שבפרשה הנוכחית יש קוץ בעייתי אחד: הפעם הכל התרחש בפרהסיה. היה כאן מהלך פוליטי-משפטי, שברק ניצח עליו בראש חוצות. ומי שהתגאה בפרי מוחו הקודח אתמול אינו יכול להתכחש לו היום.

המלצת המשטרה לגבי דורון כהן, יצחק הרצוג, ח"כ ויצמן שירי וטל זילברשטיין מדברת על עבירות על חוק מימון מפלגות. אחרי מה שתואר בפנינו כחקירה מאומצת ובינלאומית, נשאר על השולחן רק התרגום ללשון משטרתית של דו"ח מבקר המדינה. מכאן עולות שאלות לגבי היעילות של המשטרה (כשם שפרסום ההמלצות בפומבי מעלה שאלות לגבי האתיקה שלה), אבל זה כבר עניין אחר לגמרי. לעבירה לכאורה על חוק מימון מפלגות היה צידוק מפיו של לא אחר מאשר היועץ המשפטי לממשלה – האיש שצריך להחליט עכשיו את מי להעמיד לדין.

התרגיל החל, כזכור, בתלונה של ח"כ איתן כבל נגד עמותת "נתניהו טוב ליהודים". ברגע שדחה רובינשטיין את התלונה, נוצרה ה"לאקונה" המפורסמת, שברק כה הרבה לדבר עליה: ההבחנה לכאורה בין מה שמותר ואסור במימון מערכת בחירות לכנסת, לעומת מה שמותר ואסור בבחירות לראשות הממשלה. המוח המשפטי המזהיר של אהוד, סיפרו לנו, הוא שהגה את המהלך. הפה הרהוט של אהוד הוא שדיבר עליו בראש חוצות. אין לשום אדם סביר ספק שגיסו של ברק ואנשי הקמפיין הקרובים ביותר אליו פעלו בעניין על פי הקו שהתווה האיש עצמו.

אדם שהיה ראש ממשלה, שהתיימר להיות אחראי לחיינו וגורלנו, אמור לשוב לישראל ולהתעמת עם היועץ המשפטי במונחים האלה: להזכיר ל מה אמר על "נתניהו טוב ליהודים", לטעון שהכל היה במסגרת הפרשנות הלגיטימית (אם כי הנתונה לוויכוח) לתשובת רובינשטיין, להצהיר שכל מי שרוצה להגיע לרביעיית המומלצים צריך לעבור דרכו. ממש כשם שרמטכ"ל שלא היטיב לקבוע אחריות למבצע אמור להסתיר את אלופיו מאחורי גופו. ממש כשם שמנהל מטה הבחירות האישי של מועמד לראשות הממשלה (ב-1996) מקבל על עצמו את האחריות לכישלונו. ממש כשם שראש ממשלה אינו מעיד כעד מומחה ונייטרלי בפני ועדת חקירה ממלכתית.

האבסורד הוא שבכל הפרשות האלה – וגם בנוכחית – לו היה ברק מקבל אחריות כהלכתה ספק אם היה קורה לו רע של ממש. חטאיו היו קלים, עבירותיו נסלחות, אבל ברק מנסה תמיד להיות מושלם, צודק בכל פרט, מבין הכל ולא אחראי לדבר – וסופו שהכל חוזר אליו, כולל זעמם של הפצועים שהוא משאיר בצד הדרך. זהו טבעו של האיש, כמו העקרב העוקץ את הצפרדע המעבירה אותו את הנהר. רק שהפעם עקב הציבור כולו אחרי הצליחה, מהרגע הראשון. עכשיו, אם העקרב יישאר עקרב, הטבע שלו עלול להטביע אותו סופית, כדמות ציבורית.