הרוב הדומם

עשרה ספרים שלא עשו רעש גדול השנה, אבל בכל זאת ראוי שיתנחלו בלבבותיכם. אריאנה מלמד ממליצה. מיוחד לשבוע הספר

השמות הגדולים של השנה לא זקוקים להמלצה. ראיתם אותם מזנקים לראש רשימת רבי המכר, הכותבים שלהם התראיינו פה ושם, בשבוע הספר הם יבואו לחתום ועל הדוכנים יצבאו המונים. בתוך ההמולה, כדאי לפעמים להיזכר שלא כל ספר שאור הזרקורים מופנה אליו גם יתנחל בלבבות, ולהיפך: לפעמים רצוי להאיר בפנס כיס קטן על יצירה שחייה יהיו ארוכים מאד, במדף הביתי ובלבבות. הנה עשרה שלא עשו רעש השנה, ובכל זאת הם ראויים לתשומת לבכם, לפחות כמו אלה שעשו.

 

1. "אמנית הגוף", דון דה לילו. זמורה ביתן

 

יצירה קאמרית יפהפיה שמנסה לפענח את מה שהכי קשה לעשות במלים: את סוד חייה של אשה שאינה מאמינה במלים, שאמנותה היא מחול, וחייה הם תנועה, והטרגדיות שלה לא נשמעות כמונולוגים קורעי לב. דה לילו ("רעש לבן", "ליברה", "תת עולם") עובר בספר הזה שינוי של ממש, והופך להיות כמעט אמן-זן חסכני בכתיבה. נהדר? מרגש? אלו קלישאות שיחצ"נים אוהבים להדפיס על גב הכריכה, אבל מה לעשות שזה נכון.

 

2. "ימים רבים", שולמית הראבן. בבל

 

זו הואטוביוגרפיה המעניינת ביותר שסופר יכול ליצור. מתוך שירה, סיפוריה, הרומן "עיר ימים רבים", ומתוך קובצי המסות שלה ליקטה הראבן ציוני-דרך ביוגרפיים, עמוקים וחושפניים יותר מכל רומן אוטוביוגרפי שהוא וידוי מתבכיין ומתמשך. בתחנות חייה נפרשת לקוראים יריעה רחבה ורבת מעשים, כי הראבן אינה רק אמנית-לשון ייחודית בשפה העברית, אלא גם אשה שבחרה לא להסתגר מאחורי המכתבה. נדיר למצוא בישראל סופרים שגם עושים משהו, לבד מכתיבה: כאן תמצאו סופרת כזאת.

 

3. "פרנהייט 451", ריי ברדבורי, אודיסאה

 

הנה תיקון של עיוות הסיטורי. כחמישים שנה חלפו מאז שיצירת המופת הזאת נכתבה באנגלית ועד שראתה אור בעברית. מקור השם: זוהי הטמפרטורה שבה נייר בוער. ברדבורי ("רשימות מן המאדים") יצר סיוט עתידני, אבל רלוונטי מאד לכל תקופה שבה מנסים לסתום פיות ולשרוף שפרים, אם במבערים ואם באינדוקטרינציה. הזמן שחלף מאז עידן מקארתי ועד לימינו לא פגם במאומה ביכולת של הספר הזה להבעית כל קורא שחופש הביטוי יקר לו.

 

4. "הפלגה אחרונה", זיגפריד לנץ, עם עובד

 

נובלה עצובה ויפהפיה שעניינה בנסיון הנואש והאנושי כל כך, לפענח חידתה של התאבדות. גם כשכל הסימנים היו שם מלכתחילה, אותו מנגנון שמייצר בנו תקוות-שוא כדי להילחם בתודעת המוות, פעל אצל המספר הצעיר בנובלה, עד שהיה מאוחר מדי. לנץ ("השיעור בגרמנית") הוא מבכירי סופריה של גרמניה ויוצר שממעטים לתרגם אותו לעברית, והספר הוא חווית קריאה מטלטלת, כזו שאחריה מוכרחים לשאול עוד ועוד שאלות וללמוד שלא תמיד יכול סופר הגון לספק תשובות מנחמות לתהיות הגדולות של הקיום.

 

5. "כדורגל נגד האוייב", סיימון קופר, חרגול

 

חדש חדש, ובעיתוי מושלם למונדיאל, ספר חכם ומצחיק, עמוק ומרתק על הקשר שבין המשחק המוזר הזה (בעיני. אני מוכנה לסקילה כי אני ממש לא אוהבת כדורגל) לבין פוליטקיה ותרבות, מסורות והתלהבות, מנהגים מקומיים וגלובליזציה. האבחנות המפתיעות של קופר מגובות במסעות רבים בעולם הכדורגל, כולל התנסות מקצוענית למחצה במשחק, ואם הספר היה מענג ביותר לעויינת-מונדיאלים, אני מניחה שיפיק גרגורי עונג גם מחובבים מכורים.

 

6. "סילביה פלאת, יומנים". ידיעות אחרונות

 

זו המלצה מסוייגת משהו. נדמה לי שבשלב מסויים בחיינו כיצורים רומנטיים אנחנו נוטים להתאהב בביוגרפיות של משוררים מתים, ומה יותר מת מן הגברת פלאת, משוררת ענקית שתקעה את ראשה בתנור גז ולקחה עמה למוות גם את ילדיה, ומאז, הפלא ופלא, ספריה נמכרים עוד ועוד, ולפחות חמש אוטוביוגרפיות מתעדות את חייה עם המשורר טז יוז ובלעדיו? היומנים טובים פחות מן השירה, אבל הם נותנים תמורה מלאה למציצנים החבויים בכל קורא. וקוראת.

 

7. "וידויים", אוגוסטינוס, ידיעות אחרונות

 

הספר הזה בן 1600 שנה וקצת. אז מה? אז יש בו צוהר יוצא מגדר הרגיל להבנת עולמו של האדם החושב, שחושב שיש אלוהים. אוגוסטינוס הוא הסופר החשוב הראשון של התיאולוגיה הנוצרית, וגם האוטוביוגרף הרציני הראשון בספרות המערב. לא מגיע לו לגור על המדף בבית?

 

8. "בערוב אותו היום", גרייס פיילי. כתר

 

מספרת חסכנית וגאונית שיודעת להתבונן ב"הפרעותיו הקטנות של האדם", כשם ספרה הקודם שתורגם לעברית, מנקודות מבט מפתיעות, מצחיקות מאד, אבל גם כבדות כאנחה יהודית עתיקה. פיילי נחשבת ל"סופרת של סופרים", אבל חוץ מזה יש לה קהל קוראים – וקוראות – נאמן מאד, אם כי לא ענק. זה הזמן להרחיב אותו ולהתוודע לכישורי כתיבה שקצת חסרים בישראל. בלי כולסטרול מיותר, בלי שום פטפטת, באוזן רגישה מאד ובעין פקוחה וביקורתית, פיילי מתעדת את הפרעותיה הקטנות של האשה שחייה כחציו של זוג, ולפעמים מאבדת משהו, ולפעמים מגלה משהו קטן אבל חשוב. כל הסיפורים הם בגובה העיניים ובמידת אנוש.

 

9. "האבא של האבולוציה (ואיך אכלנו אותו)", רוי לואיס, חרגול

 

לא היה השנה ספר שכה הצחיק אותי, וקראתי אותו לפחות ארבע פעמים בימים קשים במיוחד, בתור אסקפיזם תבוני. חבורה של הולכי על שתיים מתקופת הפלייסטוקן יושבת ליד המדורה בתוך המערה ומדברת אנגלית פרברית קרתנית, ודנה בעקרונות הברירה הטבעית והתפתחות המינים, כאילו שכולם מודעים כבר למהלך האבולוציוני שדרווין שירטט. תעברו איתם הרפתקאות מסעירות מגילוי האש ועד המצאת האהבה, ותראו בעצמכם מה קורה למבשרי הקדמה. רמז: הביטו שוב בשם הספר.

 

10. "הדור הזקוף", דני רבינוביץ , ח'אולה אבו בקר. כתר

 

אנתרופולוג יהודי וחוקרת ערבייה חוברים לנסיון הראשון מסוגו לאפיין דור שלם של צעירים ערבים, אזרחי מדינת ישראל אבל מנוכרים מכל סמליה – ובצדק – ששוב אינו מסתפק במחאה שקטה או ב"אינשאללה, יהיה טוב" או בהבטחות חסרות כיסוי לשוויון זכויות. "הדור הזקוף" רוצה זכויות פוליטיות קולקטיביות, ומי שלא יבין זאת עכשיו ימצא את עצמו מאויים גם עכשיו וגם אחר כך. ספר מרתק וחשוב מאין כמוהו: לצד התיעוד, יש בו גם סיפורים אישיים של שתי משפחות שנועדו לחיות בפיסת ארץ אחת, ובגלל שמשפחה אחת היא ערבית ואחת יהודית, נועדו להם גורלות שונים, כמעט הפוכים. לא, זה לא ספר "לשמאלנים בלבד", אלא פשוט – עוד כותר מרתק מסדרה מצויינת ("הישראלים, בעריכת גדעון סאמט), וכלי מצויין להבין איך קורה "פתאום" שהצעירים ב"מגזר הערבי" לא מוכנים עוד להתכופף.