פעם היה ביקורו של ראש ממשלה ישראלי בוושינגטון חדשות גדולות. הוא היה נתפס כמעין נייר לקמוס, המאבחן את מצבם הנוכחי של היחסים בין ישראל לבין פטרוניתה הגדולה: איפה אנחנו עומדים מול הממשל, הקונגרס, דעת הקהל – כל הגורמים המניעים את המנגנון של המדינה, הנתפסת בעיני רוב הישראלים כחיונית לעצם קיומנו.
קשה לומר על הביקור של ראש הממשלה שרון בוושינגטון, המתחיל הבוקר, שהוא נראה חשוב במיוחד. במבט מבחוץ, המסתמך על מה שאומרים "גורמים מדיניים" פה ושם, הוא נראה יותר כמצוות אנשים מלומדה, רוטינה של מגעים לאו-דווקא תכליתיים: שרון מבקש להרוויח זמן (אתמול הביעו ה"גורמים" בישראל שביעות רצון מכך שנשיא ארה"ב מסרב לקבוע לוח זמנים להקמת מדינה פלסטינית, כפי שהציע הנשיא מובארק), ובוש, מצדו, מבקש לדחות כמה שיותר את הצגת תוכניתו המדינית, שבצורה כזו או אחרת העולם מצפה לה כבר יותר משנה. אתמול הודיעו בוושינגטון שתוכנית כזאת צפויה כנראה לקראת הוועידה האזורית בטורקיה בחודש הבא. את מובארק, המנסה לנסח תוכנית שיש לה תאריכי יעד מוגדרים, פוטרים בהבל פה.
לבוש, אכן, יש זמן. יש לו בחירות אמצע הקדנציה בנובמבר, שבהן נקבעת במידה רבה יכולתו של הנשיא לשלוט מול קונגרס אוהד או עוין. בבחירות האלה איש אינו מצביע לפי מהלכי הנשיא במדיניות החוץ. יש לו גם לקח היסטורי מקודמו, ששקע עד מעל לראש בענייני המזרח התיכון מתוך תחושת שליחות עזה, ונכווה. יש לו אפילו נטייה אישית שלא לעסוק במה שאינו נחתך לפי גוני השחור ולבן שבהם הוא רואה את העולם, בוודאי אחרי 11 בספטמבר.
הנקודה המעניינת יותר היא הזמן של שרון. חודש אחרי שישראל מיגרה את תשתיות הטרור, חזרנו באופן כמעט מלא לימי מרץ השחור. פיגועי תופת בתוך הקו הירוק, שבהם נרצחים מספר דו-ספרתי של אזרחים, בצד פיגועי ירי רצחניים בהתנחלויות. המערכת הביטחונית לוחצת למהלכים צבאיים חריפים וארוכי טווח עוד יותר: ראש השב"כ והרמטכ"ל מדברים בקול רם על כיבוש השטחים והחזקתם לזמן ארוך (לגרסת השב"כ, עד שיוקמו אזורי חיץ). בציבור הדעות נחלקות בין תאוות הנקם לתחושה המתגברת שהנה, גם המהלך הצבאי הגדול לא הביא בסופו של דבר שום תוצאה של ממש.
איפה עומד ראש הממשלה בכל זה? מה הוא מייעד לנו, חוץ מעוד קיתונות של שנאה ליאסר ערפאת, הדמון מרמאללה? האם הוא מבין שהנחשול הכלכלי-חברתי עומד בפתח, שהחיבור של הייאוש הקיומי עם מספרם ההולך וגדל של העניים ממש אינו יכול, בסופו של דבר, שלא להניב מחאה חריפה ואלימה? האם הוא קורא כמונו את הידיעות, לפיהן הקיצוץ בקצבאות הילדים יפגע קשה במיוחד בהכנסתן של רבע מיליון משפחות, שבהן חיים שליש מהילדים בישראל? האם הוא מבין את מה שאמרו לו אנשי הכלכלה והעסקים – שהמרחק בין ישראל וארגנטינה הולך ומתקצר? האם יש לאריאל שרון סדר יום, חוץ מלעבור עוד יום ולהרוס עוד בניין במוקטעה?
יש לשרון זמן. אין לו אופוזיציה, אין לו לחץ מבחוץ, יש לו נכס גדול בדמות ערפאת, שהוא אכן כל מה שחושבים עליו בירושלים ובוושינגטון. אבל זמן זה לא הכל, ולא לכולם יש. ובעוד ראש הממשלה מנצל 11 שעות מהזמן הזה כדי לטוס מפה לשם, בדרך לעוד ביקור נמוך ציפיות וחסר יעדים בבירת ארה"ב, הזמן שלנו הולך ומתקצר.