חבר'ה חבר'ה רגע רגע! מנדל, צבינג'י ופושקש מ"שיר השכונה" של חיים חפר הרימו ראש מכוער בסוף השבוע שעבר, באמצעות מחברם, חתן פרס ישראל ולפיכך תרבותניק רציני בעיני עצמו – והופ, יצא לנו גזען חדש. או אולי ישן, בעצם: האמירות המופרכות של חפר תואמות להפליא למה שאמרו כמה וכמה מוותיקי היישוב, אלה שנורא אהבו את העלייה אבל ממש שנאו את העולים, ויותר מזה – שנאו להיפתח אל הזולת, אם הוא לא דובר יידיש.
חפר ממשיך במסורת מגעילה אבל עקבית למדי. בן-גוריון ממש לא אהב ניצולי שואה. ביומנו הוא קרא להם "אבק אדם". הוא חיבב תימנים וייחל לרמטכ"ל תימני, אבל לא מרוקאי. בתקופת שלטונו, יוצאי מרוקו יישבו בזיעת אפם את הפינות הכי נידחות של החזון הציוני – לשם כך היו טובים מספיק. ולמרות שכל ישראל ערבים זה לזה, מדי פעם עדיין נשמעות התבטאויות מגעילות, מחליאות, רוויות בבורות ובשנאה, מפיהם של עסקנים ומנהיגים, מחנכים ואישי-ציבור. לאט מדי הם לומדים, שפשוט לא כדאי לומר את הדברים בפומבי. לאט יותר הם לומדים שגזענות היא בסך הכל תולדה של בורות וחוסר רצון ללמוד דבר וחצי דבר על הזולת.
סנטימנטים גזעניים לא נולדים מתוך עוצמה וצדקת דרך. הם סימפטום מובהק של תחושת איום וחרדה. אינני יודעת מפני מה חרד מר חפר, מה בדיוק הופך אותו למאוים באופן אישי, וכיצד מינה את עצמו לדובר של "הפולנים" ה"עליונים", ומאד לא ברור לי כיצד הגיע למסקנה המאוד מוזרה הזאת. מה שברור, כשקוראים את התבטאויותיו במקובץ, הוא שהבורות העבירה את האיש על דעתו.
השאלה כאן איננה אם מופלטה טעימה מגפילטע פיש, אם ארז ביטון הוא משורר גדול מחיים חפר, או אם יהדות פולין ניחנה באיזו נאורות טמירה שיהדות מרוקו לא היתה שותפה לה. מי שמנסה לענות על השאלות האלה נתקל במהמורות סמויות שיובילו לעוד אמירה בעלת ניחוח גזעני כזה או אחר. "כמה מחברי הטובים ביותר הם יהודים", נהגו אנטישמים לומר. וחיים חפר באמת מוקיר את דוד אוחנה. אז מה? האם זה אמור לכפר על התבטאות שמתייגת ציבור שלם כ"מי שלא תרם לתרבות הישראלית דבר מלבד מופלטה"?
עיון מדוקדק בקובץ הטענות של חפר מגלה ניסיון פוליטרוקי לשכתוב מסיבי של ההיסטוריה. חפר לא לבד בעסק הזה. עד היום סבורים פרנסי משרד החינוך שאפשר ללמוד היסטוריה של עם ישראל מספר שבו 300 עמודים ויותר על יהודי אירופה, ותשעה עמודים בלבד על התרבויות המפוארות שקמו בין החידקל לסהרה. עד היום מתעוררת מדי פעם גננת רעת-לב ואומרת לילד שעלה מאתיופיה שלבו שחור. עד היום תמצאו פולנים שיכנו את יוצאי רומניה בתואר "רומנים גנבים". כשבורות ותחושת איום וחוסר רצון להיפתח ולהסתגל שזורים זה בזה, נקבל עוד חיים-חפרים מדי פעם.
כל ניסיון להסביר כאן ש"תרבות" אינה נמדדת באמצעות רשימת מכולת של תוצרים חילוניים-מערביים בלבד לא ייסבר את אוזני הגזען. כדי לחנך גזענים צריך להגיע ראשית להגדרה משותפת של "תרבות". או אז נעלמת התחרות האידיוטית בין חזנות פולנית לבין שירת הבקשות האנדלוסית, בין הסלון לבין הדיוואן, בין ארון הספרים היהודי בשטייטעל לבין הארון במלאח. הם טובים, הם שונים זה מזה, השוני מרתק, המגוון מרהיב, ורק מי שאינו חש מאוים יכול לשמוח על החיים במחיצת השוני והגיוון. לחיים חפר זה כבר לא יקרה. פרס ישראל או לא, אין כיום ביקוש גדול לחריזה שלו. צמחו כאן כמה דורות של אמנים יוצרים, באמת לא חשוב מאיזו עדה, שמסתדרים יפה מאוד לבד.
אז מה נורא? חיים חפר כסמל, מתוקף היותו נושא פרס ישראל. ישראל הזאת, יותר ממחצית אוכלוסיה היהודים נולדו במה שקראו לו פעם, ברישומים הגזעניים של בית הספר שלי, "ארצות אסיה – אפריקה". את ההמחאה שמגיעה עם פרס ישראל אי אפשר לבטל לו, אבל ראוי ורצוי שדובריה הרשמיים של המדינה הזאת יבהירו שהם מנערים את חוצנם מפועלו התרבותי של מר חפר ומהפרס שלו, כי במדינת ישראל גזענים לא צריכים להיות סמליה של תרבות. אלא אם כן הם מפגינים גזענות כלפי ערבים – שזה, כידוע, ממש בסדר גמור במדינת ישראל.