רקוויאם לשבדיה

שבדיה נראתה ביורו כמו סרט תעודה על דינוזאורים. לונדברג ולארסן הם לא ברולין ודהאלין

שבדיה היתה נוסעת בזמן שהחללית שלה במקרה נתקעה ביורו 2000. היא שייכת לאייטיז, יחד עם הטרנינגים הזרחניים, משחק ההגבהות הארוכות, התאצ`ריזם והיורו פופ. לשבדיה מעולם לא הייתה תקופת זוהר, רגע היסטורי לשלוף כטיעון (כמו אנגליה 66) או אגדת כדורגל (כמו יוזביו הפורטוגזי). היו לה את תומאס ברולין ומרטין דהאלין, יצורי כלאיים שנולדו על החללית כפגמים גנטיים עקב בעיות של זמן ומרחב, או יותר נכון, אנשים מן העתיד שירדו בסולם זרחני אל השממה הטכנית של הכדורגל השבדי. הם הביאו מסרים חוצוניים והתראות לגבי העתיד בכדורגל האירופי, אבל אף אחד לא הקשיב להם, אף אחד לא יכול היה ליישם. פרדריק לונדברג והנריק לארסן הם הבנים הרוחניים שלהם, נערי פלקסטון כאלה, מין "מסע בין כוכבים – נקסט ג`נריישן", אך עכבות הזמן ניכרות. לארסן שברירי יותר מדהאלין, נוטה לאסקפיזם לכיוון האגפים וחסר קרצייתיות. לונדברג הוא לוחמני יותר מברולין, יש לו פחות רגש ברגליים, והוא אוהב לדפוק את הראש בקיר של מגיני יריב. מדענים בנאס"א יאמרו שזו מחלת חלל שכיחה.

אין מה לעשות, שבדיה נראתה רע כמו השירים שהיא שולחת לארוויזיון. אנטי כריזמטית ונטולת כל רעיונות. יש לה אולי שני מאמנים, אך בפועל לא נראתה שום יד מכוונת, שום רגל מקוונת, שום כוח רצון, אמוציות או דבקות במטרה. השחקנים נראו קפואים בתוך קרח, חדר גופות, והאקלים השבדי ניכר היטב בכדורגל. המחשבה שבמוקדמות היא סיימה לפני אנגליה מוכיחה בעיקר את מצבה של האימפריה הבריטית, אבל זה כבר רקוויאם אחר.