באתי, ניגנתי, ניצחתי

צנוע יותר, אינטימי יותר, מאופק יותר; האלבום החדש של דיוויד ברוזה מורכב מ-10 שירים מוצלחים, ללא נפילות. גבע קרא-עוז מוצא את עצמו מפרגן

הסצינה היתה דרמטית להפליא. עורך הדין ג'ון קייג נכנס לאולם בית המשפט, וקם לשאת את נאום הסיכום של ההגנה. אחרי משפט ממושך, לכל הנוכחים היה ברור שהתביעה עומדת לנצח, אבל הם לא לקחו בחשבון את ערמומיותו של עורך הדין המוזר והצפצפני. קייג' בחר שלא לדבר כלל. במקום, הוא הוציא נגן תקליטורים, תחב לתוכו דיסק וכיוון לשיר מספר 6. ההשפעה היתה מדהימה. תוך שניות קם חבר המושבעים הווירטואלי מכיסאו והחל לרקוד, השופט החל לדפוק באצבעות ידיו על הדוכן, מנענע את ראשו, אפילו עורך הדין של התביעה נכנע לקצב ויצא במחול סוער. קייג' חייך וידע: הניצחון שלו.

כל הפתיחה הזו, כמובן, דימיונית, ואין בכוונתה ללעוג לנושא הרציני והכאוב של תביעתו של הזמר דיוויד ברוזה לקבלת פיצויים בעוון תאונת הדרכים שעבר. כמובן, גם אין בה כדי להביע עמדה משפטית כזו או אחרת. רק זו היא באה לומר: ברוזה טען בתביעה שהוגשה באחרונה כי הוא זקוק לפיצוי על פגיעה ביכולתו כנגן גיטרה, אבל כך או אחרת: ברוזה הוציא דיסק מצוין. "זה הכל או כלום" שמתגלה כאלבום הטוב ביותר שלו זה זמן רב.

ראשית כל, הדבר הבולט ביותר הוא שינוי הסגנון: צנוע יותר, אינטימי יותר, מאופק יותר. מיד אחר כך בולטת האחידות ברמה. אין נפילות; כל השירים, 10 במספר, טובים ומעלה. כל הלחנים נעימים, התמלילים טובים, ההפקה מהוקצעת והנגינה מדוייקת ביותר. קרדיט רב מגיע ליזהר אשדות שהפיק, ונתן לברוזה, מצד אחד, את המקום להתבטא, עם הטאץ' הלטיני והנטייה הרומנטית-סכרינית, ומצד שני עטף אותו במערכת משומנת ותומכת. קשה לסמן פה להיט אחד גדול שיסחוף את הרדיו, אבל כמעט כל שיר יכול להפוך ללהיט בקנה מידה בינוני, מה גם שזה לא ממש משנה כי האלבום מתקרב למעמד של תקליט זהב.

ברוזה, שיכול ללמד את רוקפור, נובלמן ושאר האמנים הישראלים שמנסים בימים אלה לכבוש את העולם שיעור או שניים במסעות במועדונים נידחים באוקלוהומה, נראה כמי שמצא סוף סוף את מקומו. בארץ, בעברית, עם החברים והמעריצים הישנים. ההמלצה: לקנות, ולשים ביום שבת בצהריים. יש תקליטים שפשוט צריך לשמוע בזמן מסוים. האלבום של ברוזה הוא כזה, דיסק מושלם לשבת בצהריים.

 

"זה הכל או כלום", דויד ברוזה, הפצה: הד-ארצי