גדולה מהחיים

היא איבדה תוך כמה שנים אח אהוב, אבא ודוד, ומחשבות אובדניות היו חלק מסדר היום שלה. היום אסתי זקהיים במקום אחר. נשואה באושר, אמא לאוריאל, שחקנית ("טיפול נמרץ") ובמאית מצליחה. "מה שעברתי גרם לי דווקא לאהוב יותר את החיים. אני לא רוצה להתחרט על דברים שלא עשיתי, או לשבת ולחכות לפנסיה"

כשאסתי זקהיים רוכבת על אופניה ברחובות בבלי, מקדמת לשלום בחיוך כל עובר ושב, היא באמת נראית כמו האשה הגדולה מהחלומות. על ה"סבל" מאחור הכיסא של אוריאל בן השלוש, שמזכיר לה בכל פעם מחדש שמאז שהיא אמא, החיים נראים אחרת.

לזקהיים, 36, שגדלה כל ימיה ברחוב טוסקניני, הצמוד להיכל התרבות, בבלי (שהיא מכנה "יד אליהו של הצפון") נראה תמיד הגבול, "כי עוד קצת, לכיוון הדר יוסף או צהלה, כבר קשה לרכוב יום יום על אופניים. בכל אופן לי", היא מדגישה. ולמה אופניים? "כי כשאני נוסעת במכונית, אני לא רואה את הנוף, לא עוצרת להגיד שלום לאנשים, לא חווה את הרוח והשמש". אחרי הראיון היא תדווש לעבר נווה צדק, שם קורם עור וגידים "מחפשים את תקווה", המופע החדש שלה עם השחקן יוסי יונגמן. "אני שחקנית שגם רוקדת והוא רקדן שגם משחק", היא אומרת.

את תחילתו של הראיון קוטעת שיחת אוהבים שלה בספרדית מתגלגלת עם בעלה אלחנדרו, 41, שמגלה פן נוסף, רך, באישיותה.

 

עם הספרדית שלך, היית עושה איזו טלנובלה?

 

"כן, בכיף".

 

באיזה תפקיד?

 

"אני נורא רוצה שפעם בחיים יתנו לי את התפקיד של הרעה, הנחשית, המניפולטיבית. כי תמיד נדבקים לג'ינג'יות שלי, לעליזות, לשמחה, לחום, אז התפקידים נעים בטווח הזה. אבל יש בי בפירוש גם חלקים רעים. כמו לכולנו יש בי קנאה, כעס, פחד שמניע אותי לעשות דברים רעים, לשקר ולברוח. אני יכולה למשל להיות קנאית לאלחנדרו, או אם ילדים מתנהגים אל אוריאל בצורה מגעילה, אני יכולה להפוך לרוצחת. הרצון שלי לגונן עליו יכול לעוור אותי".

את אלחנדרו הכיר לה בן דוד שלה בבליינד דייט. "הוא קפץ על המציאה, כי חשב שיהיה לו עם מי לראות כדורגל. אני ידעתי כבר בטלפון שזה זה, כי הוא אמר שהוא חזר מסרט סיני בשם 'פנסים אדומים'. אמרתי לעצמי, אוהו, גבר שהולך לסרט סיני במקום לאיזה 'נשק קטלני 2' זה כבר מישהו ששווה לפגוש אותו, ועוד עם המבטא...".

בסידרה "טיפול נמרץ" (ערוץ 2, יום ה' 20.30) מגלמת זקהיים את שוש אבנרי, אחות ראשית בבית החולים, גרושה בת 38, עקרה, שקונה את שירותיה של אם פונדקאית בשם רינה (שרון זליקובסקי). "היא ממש נכנסת לי לחיים ומתעללת בי", אומרת זקהיים ברצינות. "היא עוברת לגור אצלי בבית ואז מתחילה לשלוח אותי להביא לה דברים, מצלצלת לחו"ל, עושה כל מה שהיא יכולה כדי לאמלל אותי ומרגישה שמגיע לה הכל, בגלל שהיא בהריון, למרות ששילמתי לה סכום כסף לא מבוטל".

 

כאם לילד, חשבת פעם על העניין הסבוך הזה של אם פונדקאית?

 

"אני מתארת לעצמי שבסופו של דבר מה שתמיד חשוב זה עם מי אתה מתחבר. כמו שצריך לדעת עם מי אתה מתחתן, צריך גם לדעת מי האם הפונדקאית שלך. ברור שלא כל הנשים אגואיסטיות ורעות כמו רינה, יש הרבה מקרים שגם בשביל האם וגם בשביל האם הפונדקאית זה פתרון אידיאלי".

 

היו לך קטעים קשים רגשית, או שזה היה ביצוע טכני בלבד?

 

"היו בסידרה קטעים שפשוט מיררתי בבכי, כשפחדתי שהיא תיקח לי את התינוק או שהיא תפיל אותו. הכל התרכז אצלי במצוקה הזאת, ברצון לילד. יכולתי מאוד להתחבר לזה שהיא רוצה ילד בכל מחיר, וגם לעלבון הזה שבהזדקקות למישהי ובעובדה שהיא ניצלה את זה. היו פעמים שלא יכולתי להיות נחמדה לשרון בהפסקות...".

 

האימהות הבשילה את אופן המשחק שלך?

 

"אני חושבת שהיא עשתה אותי בן אדם טוב יותר. היא לקחה ממני את האופציה של ההתאבדות. היא גם לקחה ממני את החיים חסרי הדאגה, אבל שהבנק ידאג ולא אני... אוריאל נתן לי יכולת אהבה ונתינה שפשוט אין דומה לה. אין. והוא גם החזיר אותי לאמא שלי, ורדה, שתמיד צחקתי כשאמרה לי 'כשתהיי אמא תביני'. פתאום קלטתי את כמות האהבה והנדיבות שלה, את זה שהיא היתה לי שק איגרוף בגיל ההתבגרות, את העובדה שהתפקיד שלה בחיים היה להיות המובן מאליו".

 

היו לך מחשבות אובדניות?

 

"היו בעבר. הייתי מאוד רגשית, אז היו גם תהומות דיכאון וגם פסגות של אושר. חייתי טוטאלית ועפתי ממקום למקום. פעם הייתי פסימית, חשבתי שהחיים חסרי משמעות וריקים. עכשיו אני אופטימית ואני נותנת משמעות לחיים, זה התפקיד שלי".

 

גם אביך וגם אחיך דני מתו ממחלה קשה.

 

"אבא שלי נפטר לפני שלוש שנים, ודני לפני שמונה שנים. היו כמה שנים כאלה קשות. האח התאום של אבי נפטר חודשיים לפניו. תמיד צחקו עלי בחבר'ה, שאני צריכה להיות סמלת לוויות ולכתוב את ההספד הבא... אבא שלי היה מאושפז ב'הדסה' בירושלים שנה, ואחיו התאום היה מגיע כל יום להיות איתו, וכשחזרנו לתל אביב הוא חלה ופשוט עקף אותו בסיבוב. לדעתי הוא לא היה מסוגל לסבול את האפשרות לאבד את אבי, אז הוא עשה לו טריקון ומת לפניו".

 

את פוחדת?

 

"רוני אחי סובל ממיגרנות, אז כל פעם שכואב לו הראש הוא אומר זהו, זה הסוף. אני לא פוחדת. אני רוצה להיות בריאה עד שאמות. זה נראה לי הכי חשוב. זה נראה לי מזל אמיתי, לא? להיות בריא וטראח! התקף לב. תאונה. משהו. פיצוץ. רק לא עכשיו. יש לי עוד כמה דברים לעשות. אבל אין בי פחד. להפך, באופן מוזר זה גרם לי לאהוב את החיים יותר. החיים קצרים, אז למה להתעסק בשטויות. מצאתי את הכוח לחיות, לאהוב יותר ולתת יותר, כי כל פעם יכולה להיות הפעם האחרונה מבחינתי. אני לא רוצה להתחרט ולהגיד שלא עשיתי, או לחכות לפנסיה. ואם לא אגיע לפנסיה? אז עכשיו זה הזמן לחיות, להיות מעורבת ולעשות דברים שאני אוהבת. מבחינה זו אני בת מזל".

 

חלק מהדברים שאת אוהבת לעשות זה להתנדב.

 

"קיבלתי לפני שלוש שנים מאמא שלי (שהיא עצמה יו"ר עמותת "לילך") את אות משרד העבודה והרווחה להתנדבות. התנדבתי בהוסטל של האסירים שנתיים והעליתי איתם שתי הצגות, אני מתנדבת בוועד למלחמה באיידס ובאגודה לזכויות האזרח. למעשה אני דור שלישי למתנדבים. ככה גדלתי".

 

ובקיץ את הולכת לעשות יום כיף לנשים גדולות.

 

"כן, לנשים גדולות מהחיים, בכל המידות, שיבואו לרקוד ולהתנועע ולראות מופעים ולשמוע הרצאות. מי שרוצה שתבוא, בכיף. יהיו שם מעצבים ומאפרים שילמדו לא איך להסתיר, אלא איך להבליט, כי כל הרצון הזה לעשות את כולנו אותה מידה, אותו שיער, אותו דבר, מרגיז אותי. הגיוון זה הדבר הכי נפלא שיש. אני מקווה שאוכל להנהיג את ההפנינג הזה פעם בשנה".

 

טוב לך עם איך שאת נראית?

 

"באופן כללי כן. אני יודעת שאני צריכה דיאטה אבל בדרך כלל לא עושה, כי אני מרגישה טוב באופן טבעי. כשאני יורדת אני מרגישה רע. אני עולה במשקל, כי אוכל אצלי זה פיצוי, נחמה, השתקת הכאבים והרגשות. בוא נאכל ולא נרגיש. כשאחי היה בבית החולים עליתי 27 ק"ג ומאז אני איכשהו לא מצליחה להשיל אותם. הייתי אשה ספורטיבית, בריאה ובנויה היטב. פיזית לא ממש נוח לי עם המשקל שלי, אבל מה שקורה לי הוא שאני יורדת עשרה ק"ג ומעלה אותם, אז ברמה הזו גם אם אוריד 15 ק"ג אני לא אהיה דקיקה. עכשיו שמי זרחין רוצה שארד במשקל לתפקיד בסרט שלו, 'הכוכבים של שלומי', אז יש לי סיבה לעשות דיאטה".

 

רשימת קניות

 

הרפרטואר של אסתי זקהיים כולל את הסרטים "לילסדה", "עפולה אקספרס", "20 פלוס", "דשאים סגולים", את דרמות הטלוויזיה "קפה פריז", "כאן ועכשיו", "אלף קלוריות", את ההצגות "הקונצרט", "הו הימים היפים", וכן עבודות בימוי: "טיפות על אבנים לוהטות", "בושש", "ליזיסטרטה" ו"פאניקות קטנות". זקהיים גם מלמדת בבית הספר לקולנוע על שם סם שפיגל בירושלים.