רשימת התנאים המוקדמים שהמציא שרון להסדר עם הפלסטינים מזכירה את הבדיחה על המנהל שמראיין מועמדים למשרה. ראשונה נכנסת בחורה נאה. "איזו מדינה היא בעלת האוכלוסייה הגדולה ביותר בעולם?", הוא שואל. "סין", עונה החתיכה. "התקבלת", מכריז המנהל. אחריה נכנס גבר שחור. גם הוא יודע שהתשובה היא סין, אך המראיין מוסיף ומקשה: "כמה תושבים יש שם?" "1.3מיליארד", עונה המועמד השחור. "שמות, חביבי, שמות," אומר המנהל.
למראה הצ'פחות והדחקות שהתעופפו בחדר הסגלגל בוושינגטון בין הקאובוי שלהם לקאובוי שלנו; למשמע התשובות במסיבת העיתונאים שערכו השניים; למקרא המאמר ש"כתב" שרון בניו-יורק טיימס, הבה נקבל את עצתו של ג'ון לנון המנוח וננסה לדמיין.
הבה נדמיין שתמו ונשלמו כל הרפורמות ברשות הפלסטינית. נדמיין שנערכו בה בחירות דמוקרטיות שבהן ניצח אדם שמתגלח כל בוקר למשעי, לובש חליפות של ארמָני, המינהל התקין הוא נר לרגליו, המלחמה בשחיתות בראש מעייניו, והאנגלית שבפיו רהוטה כמעט כמו זו של דני נווה. נדמיין שהאיש המושלם הזה יקים לו ממשלה קטנה ומקצוענית (בדיוק כממשלתנו), יכריז על מלחמת חורמה בטרור, יחזיר את המיליונים מהבנקים באירופה, יקדיש אותם לחינוך ולפיתוח וליצירת מקומות עבודה לעניי רַשותו וישחַר שלום מבוקר עד ערב. ובקיצור – שוויצריה.
או-אז יזרח לנגד עינינו "האופק המדיני" במלוא הדרו. ואיך ייראה האופק הזה, אותו מבטיח לנו כל פוליטיקאי עם מיקרופון? הנה, כך: "מדינה פלסטינית" על 40 אחוז מהשטחים, אף התנחלות לא תפורק, ישראל תשלוט בכבישים, במעברים, בגבעות, בבקעת הירדן, במחסומים, בכל ההתנחלויות, נעם פדרמן יישאר בעיר חברון בהגנת צה"ל, ואהוד אולמרט יישאר ראש עיריית ירושלים שגבולותיה מפאתי רמאללה ועד בית-לחם. ובקיצור - בנטוסטאן למהדרין.
האם מישהו חושב ברצינות שהמנהיג הדמיוני הזה של הפלסטינים יסכים לעמוד בראש פלסטיסטאן, מדינת-חסות של ישראל, שמַפּתהּ דומה לגבינה שווייצרית כשבְּחוֹריהָ מתרוצצים מתנחלים וחיילים? ועל כן השאלה הרלוונטית היחידה איננה זו המופנית לפלסטינים, אלא זו שאיננה מופנית לממשלת ישראל: ואם יהיו רפורמות ובחירות ודמוקרטיה, האם אז תסכימו לפרק את כל ההתנחלויות, להשיב לפלסטינים את אדמתם ולחזור לגבולות 67'? בלי תשובה חיובית על השאלה הזאת כל התנאים להסדר הם רק קש וגבבה, שטיק, חארטה, סְפּין מתוחכם ותו לא. ובקיצור – תפסיקו לבלבל את המוח עם ההתנשאות הקולוניאליסטית הזאת, מפני שבכל מקרה ההסדר המרבי שאתם מוכנים להציע לפלסטינים אינו אלא אצבע משולשת, או יותר נכון תנועה מזרחית מגונה.
גם אותי מטרידה מאוד העובדה שבעולם הערבי אין אפילו דמוקרטיה אחת. אבל כמעט באותה מידה מטרידה אותי העובדה שבתקופת המושל ג'ורג' וו. בוש תפסה טקסס את המקומות האחרונים בין כל 50 מדינות ארצות-הברית בהשקעות בחינוך, ברווחה, בתרבות ובאיכות הסביבה, ולעומת זאת את המקום הראשון בהוצאות להורג (152 במספר). ומטרידה אותי מאוד העובדה שמי שרקח את הכישלון המונומנטלי בלבנון – כישלון מוסרי וצבאי כאחד – ונפסל מלשמש כשר ביטחון, נשלף אחרי שנות דור מן האוב ונבחר לעמוד בראש ממשלת ישראל. על זה אמרו חז"לינו, קִשטו עצמכם תחילה.
בקיאותו המפורסמת של בוש בתולדות העמים לא ממש סייעה לו לזכור שבפעם האחרונה שאריאל שרון החליט להכתיב בכוח הזרוע "סדר חדש" במדינה אחרת ולהמליך עליה נשיא כלבבו, הסיפור הסתיים בהסתבכות שנמשכה 18 שנה במחיר של מאות הרוגים. ועכשיו מתארח הסבא העגלגל בבית הלבן, והטמבל הטקסני, שאיננו מבין שטובים וחכמים ממנו נפלו למלכודות שטמן להם הארכי-תחמן הזה, חוזר כמו תוכי מגמגם על הלוקשים הקרים שהוא מאכיל אותו. והאור בקצה המנהרה, שאותו אמור להקרין מנהיג העולם החופשי, הוא רק אורו של הקטר השועט מולנו.