ואיזה נפלאים האוהדים

אנגליה כבר לא תיקח את הגביע, אבל על תואר האוהדים הכי מקסימים היא בהחלט יכולה להתחרות. רביב שכטר הלך לפאב לראות את ההפסד לברזיל עם עוד 250 אנגלים, והבין מדוע האחווה והאהבה האמיתית לשחקנים ולמשחק, ישאירו אותם תמיד רמה מעל כולם

יום חמישי, 12:30 בלילה. עוד תשע שעות יחל בשיזואוקה, יפן, ה-משחק של רבע הגמר - אנגליה נגד ברזיל. בצפון רחוב דיזנגוף בתל אביב, בפאב ה-M.A.S.H, המקום הכי 'אנגלופילי' בעיר, כמעט ולא מרגישים תכונה לקראת האירוע הגדול. הפאב, שסובל גם ככה מהמצב הביטחוני, אפילו לא חצי מלא ויושביו הם בעיקר ישראלים. "כולם הלכו לישון היום מוקדם", מסביר מארק, הדור-מן המיתולוגי של המקום, את חסרונם של הבריטים. "שתו קצת, עשו הכנות אחרונות והלכו לנוח. צריך לקום מוקדם מחר".

 

הנבחרת של כולם

 

עוד תשע שעות הכל ייראה אחרת. על פי יגאל, אחד מבעלי המקום, צפויים למלא את המתחם הקטן לא פחות מ-250 איש. לכולם, בלי יוצא מהכלל, יספיק שער אחד קטן של אואן או בקהאם כדי שליטרים של גיניס יזרמו כמו מים וכדי שיגאל יעלה חיוך על שפתיו לאחר יום מוצלח וחריג במציאות נטולת התיירים של הזמן האחרון. לא תהיה שם שום חשיבות לשנאה היוקדת בין מנצ'סטר יונייטד וליברפול, שהופכת את המקום בדרך כלל לשדה קרב של ממש. כולם יהיו מאוחדים תחת דגל המלכה.

"חוץ מניצחון שום דבר לא מתקבל על הדעת", עונה לי מארק כשאני עובר איתו לתכל'ס ושואל איך זה ייגמר. "יש לנו הגנה חזקה ונצליח לעצור את ברזיל". בביטחון עצמי עצום, שמתאים מאוד לדיאלוג המתנשא שנוצר בין שתי הנבחרות בימים שלפני המשחק, הוא מוסיף: "נכון, יש להם את ריבאלדו ורונאלדו שכבשו תשעה שערים יחד, אבל אנגליה משחקת כקבוצה והיא תנצח".

 

בקושי פותחים את העיניים

 

שישי, 7:45 בבוקר. האוטובוסים הממהרים על דיזינגוף מחרישים אוזניים ויום עבודה מקוצר יוצא לדרך, אבל מול ה-M.A.S.H מתגודדים כ-40 אנשים, שיוצאים ל'עבודה' אחרת לגמרי. "באנו לתפוס מקום טוב", אומר רוני מכפר סבא ומנסה להסיר קורי שינה טורדניים מעיניו. "במשחק נגד דנמרק הגעתי לכאן שעה לפני שריקת הפתיחה, עמדתי בפינה ובקושי ראיתי את הטלוויזיה". גם הקומץ כבר כאן, מונהג על ידי פיל – "האוהד הכי אדוק של אנגליה פה", כפי שמגדיר אותו מארק. איך שנפתחות הדלתות, החבורה מסתערת על אחד השולחנות המרכזיים, תולה דגל ענק של הממלכה המאוחדת ומצטרפת מיד בקולניות לשירי הנבחרת שמושמעים ברקע.

חבורה אנגלית נוספת מתיישבת על הבאר. כולם מברכים שם את פול, שהיה אמור להיות עכשיו על הטיסה חזרה לאנגליה אבל החליט ברגע האחרון לוותר ולשלם עוד קצת כדי לראות את אואן, בקהאם והחבר'ה ברגעי האמת. "הטירוף ינצח בשבילנו את המשחק. אנחנו רוצים את זה הרבה יותר מהם, תראה את העיניים של השחקנים", הוא אומר לי כששתי הקבוצות מסתדרות לעלייה למגרש.

העיניים של פול, לעומת זאת, סגורות כמעט לגמרי, אבל גם לזה יש לו הסבר פטריוטי. "החבר שבא איתי לחופש רצה בכל זאת לטוס אתמול, אז לא הייתה לי ברירה וישבתי אתו עד 5:00 כדי לשתות", הוא מנמק. איפה החבר? אני שואל. "הוא כל כך שפוך עד שכמעט הרביץ לנו כשניסינו להעיר אותו למשחק".

 

ורק רונאלדיניו הרס את החגיגה

 

המשחק עצמו לא היה משהו. הרעש, האווירה והבירה שרצה בלי הפסקה, סיפקו הרבה יותר עניין מ-20 הדקות הראשונות בשיזואוקה. אבל אז הגיע אואן, שברגע גאונות אחד קטן (ותודה ללוסיו), הקפיץ את 250 יושבי הפאב (ועוד 50 לפחות על המדרכה בחוץ) ונתן תקוות להיסטוריה. אחר כך הגיע רונאלדיניו הקטן, שהחליט דווקא עכשיו לגנוב את ההצגה. הילד מ-פ.ס.ז', שנראה שתי טיפות מים כמו קראסטי הליצן ממשפחת סימפסון, בישל, כבש, הורחק, וסידר לברזיל את הדרך לחצי הגמר.

הניסיונות האחרונים של אנגליה היו פתטיים. הגבהות ועוד הגבהות חסרות תכלית מול הגנה הברזילאית, שלשם שינוי הגיעה מוכנה. האוהדים דווקא קיבלו את שיטת המשחק הזו ברוח טובה. ככל שהפכו ההגבהות פחות ופחות מדויקות, כך התחזקה והתגברה שירת ה'אינ-גר-לנד, אינ-גר-לנד'.

אבל הטירוף, כידוע, לא הגיע עד יפן הרחוקה. אנגליה לא הצליחה לפצח את המגננה הברזילאית, ירדה מהדשא עם הפנים בין הידיים, וב-M.A.S.H השתרר שקט מוחלט. בזווית העין קלטתי את פול מנחם בחורה מזילה דמעה ומסנן קללה באנגלית. בצד השני של הבאר, שני ישראליים מבוגרים בעלי מבטא אנגלי כבד מתחבקים בעיניים לחות.

זהו. נגמר. אנגליה הולכת הביתה. אין יותר חלומות על שיחזור 66', בקהאם כבר לא יהיה בובי צ'ארלטון. אולי דווקא גרמניה תאיר פנים בעוד ארבע שנים, אבל למונדיאל הנוכחי אנגליה כבר לא שייכת. "ארבע שנים אנחנו מחכים לזה ותמיד בסוף הם שוברים לנו את הלב", מסנן לידי עומר מגבעתיים. "כן", עונה לו חברו, "ככה זה כשאתה לוזר".

 

בסוף האהבה מנצחת

 

שעה קלה אחרי השריקה האחרונה, ה-M.A.S.H חוזר לתפקד באופן רגיל. נחיל האדם שמילא אותו במהלך המשחק עזב ורק מעטים נשארים לחסל את הקצף בכוסות הקרלסברג הענקיות. החבורה האנגלית שעל הבאר מנשקת ומחבקת את פול, שצריך להתחיל ולהתכונן לטיסה. "לא נורא, הם שיחקו כמו גברים", הוא ממלמל לפני שהוא יוצא ומרים את המבט. "לא הגיע לנו היום. השחקנים נתנו את הנשמה, אבל לא היתה להם את היכולת".

אז את הגביע אנגליה כבר לא תיקח, אבל על תואר האוהדים הכי מקסימים היא בהחלט יכולה להתחרות. החברות והאחווה, העידוד הבלתי פוסק גם ברגעים הקשים והאהבה האמיתית לשחקנים ולמשחק, ישאירו תמיד את האוהדים האנגליים (ואל תחשדו בי באהבת יתר לאנגליה) רמה מעל כולם. השמחה, הדמעות ובעיקר הרגעים של אחרי ההפסד וההדחה, הוכיחו כי למרות החוליגניזם, מהאוהדים האלה אפשר רק ללמוד. הנבחרת שלהם, מנגד, צריכה לקחת עוד כמה שיעורים.