מסעותי עם דודה מיכל

מיכל בת החמש מבקשת להשאר ילדה למרות היותה דודה. מירי חנוך קראה ואהבה

"הדודה מיכל", ספרו החדש של מאיר שלו עם הציורים הנפלאים והביתיים של יוסי אבולעפיה, עושה לנו היכרות עם דודה בת חמש שנכנסת בדלת הראשית ישר ללב. זה ספר מצחיק, שכולו חרוזים שנונים על הגיחוך שבנימוסים והליכות, על אובדן הילדות, וגם על פשעים ועבירות קטנות בתוך המשפחה, כשהמשפחה כאן היא לחלוטין לא בנאלית. כי די ברור שאם למיכל יש אחות שגדולה ממנה בהרבה שנים (בערך שלוש עשרה), אז מדובר, כנראה, במשפחה שעברה איזשהו פירוק והרכבה חדשה. לא רק שהאחות הזאת גדולה ממנה, היא גם השתלטה לגמרי על תפקיד המוצלחת. האחות של מיכל, יעל, היא התכשיט של המשפחה:

 

"יעל, האחות של מיכל / גדולה ממנה בהרבה שנים / היא לא דומה לה בכלל / לא מבחוץ ולא מבפנים / היא מנומסת והיא מלובשת / ונקיה ומסודרת / כולם קוראים לה "יעלי" / (חוץ מאבא / שקורא לה "הגברת") / 'מאז שהיא נולדה, יעלי נהדרת' / אמא אומרת…"

 

ולא רק שהאחות הזאת קטפה את הבכורה ואת המוצלחות, גם דחוף לה להתחתן עם בחור מוצלח, (אלא מה?) יפה וגבוה, וכך להפוך את מיכל הפרועה, הכתומה והמרדנית לדודה בת החמש של אחו וים. האמא-סבתא הפולנייה בריבוע של מיכל ויעל, היא מהזן שלא ממש שמע על בסדריות פוליטית, ובו-זמנית היא מתכננת קריירות מאצ'ואיסטיות לנכדים שרק נולדו ומתדרכת את הבת מיכל לפי מיטב המסורת של הדודה הראשית, חנה בבלי:

 

"… שימי לב: דודות לא הולכות מכות / דודות לא זורקות ביצים / דודות מתרחצות פעמיים ביום / דודות לא מטפסות על עצים…"

 

מיכל, שיש לה היסטוריה מפוארת של שבירת ידיים ורגליים לעצמה ולסביבה, מקשיבה, מפנימה ולבסוף מחליטה להיות דודה טובה. ואז נותן מאיר שלו פול גז בקרעכצען על תופעת הדודות, שאחראית במידה רבה ללידתו של הספר הזה:

 

"… לדודה שרה / כל הידיים כואבות / הדודה חנה אומרת: 'אסור לבקש טובות' / לדודה רחל / אף פעם אין זמן / לדודה מרים ברח הסידן / אין יודע לאן / (חוץ מאבא שאמר, שהסידן שלה עבר ישר למוח של הדודה תמר)."

 

הדודיזציה שמיכל עוברת מרחיקה לכת. היא מפסיקה לצחוק בקול גדול, להרביץ מכות ולטפס על גגות. ובמשפחה הזאת, שאינה משוללת רגישות והומור, מבחינים פתאום, שהילדה-הדודה פשוט בדכאון:

 

"…ואמא יום אחד אמרה: 'נמאס! / בתור דודה את ממש טובה / אבל בתור את / את נראית לי קצת עצובה…"

 

ואז מגיע הקתרזיס של הספר, שבהתחלה נראה קצת שיפוטי כלפי ילדות סוערות כמו מיכל, (שמי בכלל ירצה להתחתן איתן?) ובהמשך הופך למסמך אנושי מרגש. שובה של הדודה מיכל להיות ילדת פרא שרצה בשדות ומחטיפה מכות, הוא שיר הלל לאינדיבידואליזם טהור, שמנסה להתכופף ולשחות עם הזרם אבל לבסוף מרים את הראש ומראה את עצמו, דווקא לשמחת כולם. כך חוזרת מיכל ובגדול:

 

"… את אחו ואת ים / לקחה בעגלה אל השדות / מלוכלכים חזרו שלושתם / שרוטים ומרוחים בבוץ / והגברת יעלי ותומר החתן / ואמא ואבא והדובי גם / פרצו בצחוק גדול ורם: / לא הייתה כדודה מיכל מעולם!"

 

הנה ספר שמחזק ומכבד את קווי המתאר שמקיפים ומסמנים את האישיות של בני אדם בכלל ושל ילדים קטנים בפרט. הדודה מיכל המרדנית, (שנולדה עם אישיות שמספיקה לחמישה אנשים מינימום), מוכיחה מחדש שחירות הפרט היא מעל לכל ושאין דבר כזה, תפקיד קטן.

 

"הדודה מיכל", סיפור לילדים מאת מאיר שלו, עם ציורים מאת יוסי אבולעפיה. הוצאת עם עובד.