אגדה אוזבקית

במרכז אסיה שוכנת לה המצאה רוסית עם ערי זהב, שווקים יפים ואנשים נחמדים. אוזבקיסטן. כרטיס הטיסה עולה כמו לניו-יורק, אבל הבונוס הוא שקט נפשי ועניין רב

אוזבקיסטן היא ארץ האוזבקים. והאוזבקים נחמדים. זוהי מהותה של אוזבקיסטן, מדינה שיש בה כמה ערי זהב כבוכרה, סמרקנד וחיווה, שווקים מהיפים ביותר שאדם יכול להעלות על הדעת, שירותים סבירים לכל רמה של תייר, ושקט נפשי שיש כמוהו במעט מקומות בעולם. כרטיס טיסה לאוזבקיסטן אמנם עולה כמו כרטיס לניו-יורק, אבל יש לו יתרון אחד בולט: באוזבקיסטן יש הרבה פחות ישראל והרבה פחות לחץ. וגם נורא מעניין, שלא לדבר על זול.

אוזבקיסטן היא המצאה רוסית. עד ניצחונם של הקומוניסטים ב-1920 היתה מרכז אסיה מחולקת בין חאנת בוכרה, חאנת חיווה וחאנת קוקאנד. הרוסים שברו את מרכז אסיה לקירגיזיה, טג'יקיסטן וטורקמניסטן. ואוזבקיסטן - שהיא הלב. כאן העתיקות והצמתים החשובים בדרכי המשי הקדומות.

 

שווקים ועסקים בטשקנט

 

אוזבקיסטן קיבלה את עצמאותה מבריה"מ ב-1991. בירתה היא טשקנט - העיר הגדולה של מרכז אסיה, עם 2.5 מיליון תושבים. השווקים שווים מאוד. זה גם המקום לעשות עסקים, אבל לתייר שבא לשבוע או שבועיים אין הרבה מה לחפש פה, אלא למהר ולנסוע לסמרקנד. עירו של טמור.

יום אחד חלם טראגאי שבחור מופיע ומגיש לו חרב שזוהרה מאיר את העולם. הוא שאל את המולה לפשר החלום, וזה גילה לו כי בנו יכבוש ויאסלם את העולם. כשנולד הילד, ב-9 באפריל 1336, וטראגאי מיהר אליו לבשר על כך, עצרה אצבעו של המולה על המילה טמורו (הלם). השם שנקבע היה טמור (עוצמה). הוא גדל להיות ילד אמיץ, מנהיג וחובב שחמט. ב-1369 הפך טמור הצולע (הוא נפגע בחץ באחד הקרבות) לשליט טראנס-אוקסאניה. מצביא גאון, פוליטיקאי ותכסיסן, איש בעל תעצומות לא פחותות מג'ינג'יס חאן, גם אם אף פעם לא הצליח להשתלט על כל סין ולכבוש את אירופה.

חוץ מהגורי אמיר (קברו של טמור) יש בסמרקנד את כיכר רגיסטאן (כיכר החול), עם המדרסות הנפלאות שבנו אולג באג וילאנג טוש בהדור, הרועה שהפך להיות מלך.

 

סיפורו של חזה חשוף

 

יום אחד החליטו שני חכמים טורקיסטנים לצאת למסע. הם הכינו הכול ויצאו לדרך. לאחר שחצו את הערבה, הגיעו להרים ושם פגשו בנער רועים. רעבים מהמסע הארוך ומאוויר ההרים הצונן, ביקשו מהנער מרק. אמר נער הרועים: "יש לי רק מעט מרק, ואם אתן לכם אהיה רעב עד הערב". אמרו שני המולות: "אם תיתן לנו מהמרק, יהיה לך רק יותר ממנו ואנחנו נתפלל עבורך".

המולות אכלו וקמו ללכת. "ומה עם התפילות?", שאל הילד. "התפללנו כבר מזמן", ענו המולות. "תבקש ואללה ייתן לך הכול". "מה אבקש?", תמה הילד, ואז ענה: "שירד גשם, שהפלגים והמעיינות יתמלאו, שהדשא יוריק, ושלכל בני עמי יהיה חלב ויוגורט". המולות אמרו "עוד מעט יבוא הענן", והלכו לדרכם.

כעבור זמן מה הגיע ענן שהלך וגדל. גשם החל לרדת, והנער כינס את הכבשים למחסה וישב שם. המולות הגיעו לעמק שבו היו 70 משפחות קירגיזיות. הם הלכו לאחד הבתים, אלא שאבי המשפחה אמר: "אין לי דבר להגיש, אבל אם תלכו לביתו של ראש העמק, שם יהיו עבורכם אוכל ומקום". הם פנו לשם.

מחוץ לבית, קראו לראש הכפר ואמרו לו כי הם שליחיו של אחד מנכבדי העיר. אלא שראש הכפר החשדן והעני לא האמין לדבריהם, שכן לבושם היה בלוי. הוא גירש אותם מעליו ושלח את משרתיו להזהיר בכפרי העמק מפני שני נוודים רמאים. מגורשים ודחויים מכל בתי העמק, נדדו שני המולות רעבים ועייפים, תוהים מאין יבוא עזרם. לבסוף הגיעו לבית שבו גרה אלמנה ענייה ואמרו לה: "אנחנו שני מולות נכבדים מאוד. אם תארחי אותנו, כשנעזוב נתפלל ארוכות עבורך". האלמנה היתה אמו של נער הרועים, שחזר באותו רגע עם הצאן.

"איפה הייתם כל הזמן הזה?", שאל הרועה המופתע. "מה נבשל להם?", שאל את אמו. "יש לי קמח רק לשתי כיכרות", אמרה האישה. המולות הציעו לו לפנות לעזרת השכנים ולהביא כל מזון - עדיף טלה צעיר וטעים. הרועה היה בשירותו של ראש הכפר, ולפיכך ניגש אליו על מנת לגבות ממנו את שכרו. כששמע ראש הכפר בעבור מי הוא מבקש טלה, אמר לו: "אם אתה מדבר על שני הרמאים הנוודים, לא אתן עבורם דבר". אשת ראש הכפר שאלה אותו: "למה הפחדת את הילד? מי ייצא עם הצאן מחר? קרא לילד ותן לו טלה. יאכל הוא או הנוודים, מה זה משנה?"

היא קראה לילד לחזור ונתנה לו טלה ומצרכים. הילד חזר לבית אמו, ושם זבח את הטלה לפני המולות שאכלו ממנו ונרדמו בו במקום למשך כל הלילה. כשהתעורר הילד בבוקר וראה כי המולות כבר עזבו, רץ אחריהם אל המקום ממנו שמע את קולותיהם.

"הי, מולות! האם לא הבטחתם שתתפללו?", צעק. "התפללנו", אמרו המולות. "בקש מה שלבך וייעשה".

"אני רוצה שרכושי יגדל ואהפוך לאיש חשוב".

"איך קוראים לך?"

"ילאנג יטימצ'ה (יתום קטן ועירום)".

"מעכשיו יקראו לך ילאנג טוש (חזה חשוף)", השיבו המולות. "עוד מעט תתחלף הממשלה בטורקיסטן והיא תהפוך אותך למלך". ואז פנו המולות לדרכם.

ילאנג טוש סיפר את הדברים לאמו, שאמרה לו להקפיד מעכשיו לבקר בעיר מדי שבוע כדי שהחדשות לא יימלטו ממנו. יום אחד ראה בעיר אנשים מתקבצים. הם סיפרו לו שהיום עומד להיבחר מלך. הוא חיכה עם כולם בכיכר. ציפור המזל, סמוך, שולחה אל חלל האוויר, המריאה אל השמש ונחתה על ראשו.

האנשים סירבו להאמין שילד קטן ימשול בהם. הציפור המריאה שוב, ונחתה פעם נוספת על ראשו של ילאנג טוש. עכשיו כבר לא הביע איש התנגדות וילאנג טוש הוכתר למלך משכיל ומאמין, שגדל להיות בנאי חשוב ומפואר. את שתי המדרסות שנמצאות היום בכיכר רגיסטאן בסמרקנד - הטיליה קירי והשר דור - הוא בנה בעצמו. וזה הכול.

ויש בעיר גם את מצפה הכוכבים של אולג באג ואת עיר הקברים - השאחי זינדה של נשות המשפחה הטימורידית. שווה, סמרקנד.

 

יום א-דין

 

בוכרה היא עיר הזהב הבאה. עירו של נאסר א-דין, שפסלו המגחך הוצב בחצי הדרך שבין פתח המדרסה שעל חזיתה ציפור הסמוך למאגר המים של בוכרה. נאסר א-דין היה נציגם של ההמונים מול עריצות וטיפשות החאנים. פילוסוף ומתמטיקאי, שלשונו החדה ופתרונותיו הלא שגרתיים הפכו אותו לגיבור עממי. יום אחד פגש החאן את נאסר א-דין רוכב על חמורו ליד בריכת המים של העיר. "שלום נאסר א-דין", קרא החאן. "שלום עליך נסיכי", ענה נאסר א-דין, שהיה עסוק בחישובי אור וצל מעל כוס צ'אי.

"מה אתה עושה?", שאל החאן. "אני בודק אם אפשר להתקיים בלי אור וחום", ענה נאסר א-דין.

"ומה אתה אומר?"

"קשה, אבל אפשר".

"טוב", אמר החאן, "אם תשהה בהרים שלושה ימים בלי אור ובלי אש ותחזור לכאן - ארוחת הערב היא על חשבוני. ואם לא, תעמוד בקור ובחושך אצלך". "ברצון, נסיכי", ענה נאסר א-דין, אסף צנימים ומים ויצא אל מערה בהרים שעל גבול המדבר. לאחר שלושה ימים חזר אל העיר כשהוא חלש, עייף ורועד. הוא נכנס היישר אל ארמון החאן, וזה ציווה להגיש לו צ'אי חם וצלחת פילאף. "נו?", שאל החאן. "שום כלום", ענה נאסר א-דין. "קר וחשוך. לא מדורה ולא מנורה. רק השמש בבוקר והכוכבים בחושך".

"שום כלום?"

"כלום, שום דבר".

"אפילו לא מדורה קטנה? לא נר לקריאה, לכתיבה, לחימום הידיים?", התעניין החאן.

"כלום. רק מים קרים וצנימים".

"גם לא במרחק?"

"במרחק?", אמר נאסר א-דין. "בקצה העמק אפשר היה לראות מדורה קטנה". "אהה!", שאג החאן, "אמרנו שום אור בהחלט".

"בסדר", השיב נאסר א-דין. "מחר בערב אצלי".

למחרת, עם רדת השמש, הגיעה פמליית החאן אל ביתו של נאסר א-דין. אנשיו נכנסו אל החצר הפנימית והתיישבו על המשטחים הגבוהים שמתחת לעץ החבוש. אשתו הצעירה והנהדרת של נאסר א-דין הגישה תה וממתקים. הם ישבו ושעשעו את עצמם בסיפורים, כשיצא נאסר א-דין מהמטבח ואמר: "עוד כמה דקות. בחרתי את הכבש בעצמי".

אלא שהציפייה התארכה, ומשעברה שעה יצא נאסר א-דין ואמר: "באמת עוד מעט". ופמליית החאן הרעבה ישבה בשתיקה ושתתה מהתה הירוק. בסופה של השעה השלישית, כשיצא נאסר א-דין והודיע שמיד יגיע האוכל, זינק החאן ממיטת ההסבה ושאג: "איפה האוכל נאסר א-דין, אתה עושה צחוק?"

"אני?", שאל נאסר א-דין בהפתעה, "שאני אעז לעשות צחוק ממך, נסיכי?" הוא הזמין את החאן אל המטבח, ושם, על ענף הקרוב לצמרת עץ הצפצפה, היה תלוי כבש שמן ונפלא. מתחת, בבסיס העץ, דלק נר.

"מה זה?", צרח החאן, "אתה עושה ממני צחוק נאסר א-דין?"

"אני?", שאל נאסר א-דין, "לא יעלה על דעתי, נסיכי, שכן אם אני התחממתי ממדורה שהיתה במרחק הר ועמק ממני, ודאי שאין שום בעיה לצלות כבש על נר במרחק של עץ עלוב אחד".

 

העיר של אלדין

 

עירו של נאסר א-דין מלאה במדרסות, שווקים נפלאים, בתי-כנסת של יהודי בוכרה שהגיעו למרכז אסיה כבר במאה ה-7 מפרס, מצודה של חאן ואלף פלאות. בוכרה היפה.

צפונה מבוכרה, 400 ק"מ לתוך המדבר האדום, נמצאת העיר של אלאדין. עקרבא. רק שכאן קוראים לה חיווה. עיר משומרת, שאין דבר טוב יותר מאשר לשתות בה כוס תה בשקיעה על מרפסת ארמון החאן, או לשוטט עם נפש אהובה בין הסמטאות.

אח, אוזבקיסטן. כמה יפה, כמה שווה.

אוזבקיסטן / כרטיס ביקור

אוכלוסייה: 25 מיליון.

מזג-אוויר: יבשתי. חורפים קרים, קיצים חמים. הסתיו והאביב נהדרים.

תחבורה: טיסות פנים, מוניות, אוטובוסים, רכבות.

לינה: יש מלונות יקרים וטובים בטשקנט, ויש אפשרות לישון בגסט-האוסים נחמדים מאוד בטשקנט, בסמרקנד, בחיווה ובבוכרה.

בילויים: מועדוני לילה תמצאו במלונות הגדולים בכל הערים. התיאטרון, הבלט והאופרה עולים בטשקנט גרושים. בבוכרה ובסמרקנד יש הופעות פולקלור לא רעות במדרסות ובחאנים העתיקים.

לא להחמיץ: חיווה, בוכרה וסמרקנד.

אוכל: בטשקנט תמצאו מסעדות לא יקרות מכל הסוגים. מאכלים מומלצים: לאגמן (אטריות עם כבש), שורפה (מרק עשיר), פילאף (אורז עם כבש), מאנטי (כיסנים ממולאי בשר), קיימאק (שמנת יוגורטית נפלאה)

קניות: שטיחים, מיניאטורות, כובעים

תוצרת אוזבקיסטן: אבן סינא - אחד הרופאים הגדולים בכל הזמנים, שנולד לא רחוק מבוכרה; נאסר א-דין - פילוסוף ומתמטיקאי בן בוכרה; משפחת אלייף - משפחת מוסיקאים מוכשרת שעלתה לארץ לפני כמה שנים

 

הכתבה פורסמה בידיעות אחרונות בתאריך 11.5.00